סצנות המין הלוהטות ביותר על המסך הקטן

התקציר הזה לא זמין. אפשר ללחוץ כאן כדי להציג את הפוסט.

סקס והעיר הגדולה שלי ("כמה קארי בראדשו מצידי")

יושבת בקפה בפלורנטין מוצפת בזכרונות. החלטתי לעזוב שוב את בית הוריי בגיל 29 לטובת העיר הגדולה למרות שאין לי גרוש על התחת. לנסות את זה לחודש בינתיים, ולו רק כדי לנשום ולנסות להתאקלם מחדש.

המעמד הזה מחזיר אותי תשע שנים אחורה, הפעם הראשונה שעזבתי את הבית לטובת עיר החטאים. נזכרתי במחשבות שהיו לי אז, ההתרגשות שלי, אובדן התמימות. כן, נשמע בנאלי, אבל באמת שהיה בי משהו תמים שהגיע מאשדוד ונאבד לו בתל אביב.

כשעזבתי את הבית בגיל 20 לתל אביב, היה ברור לגמרי שאהיה מגניבה ומוכשרת כמו קארי בראדשו ואכתוב טורים לעיתון טיים אאוט כבר בשבוע הראשון.

למען הגילוי הנאות, זה היה רמת אביב. מעונות עם שותפות. אבל בשביל ילדה תמימה מאשדוד, זה תל אביב לכל דבר ואין טעם להיכנס לקטנות. 

הדבר הראשון שלמדתי היה שהדרמות בסרטים הם ממש כמו הדרמות בחיים. הכל יכול לקרות. גיליתי שאמא של ידיד טוב שלי בוגדת באביו עם החבר הכי טוב שלו, הצעיר ממנה ב25 שנה. אני זוכרת שלשמוע על זה מחברה הכניס אותי להלם טוטאלי. לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכלו לקרות במציאות! 

וזה היה רק ההתחלה....

הייתי אז בלונדינית. למדתי בשתי מוסדות במקביל: באוניברסיטת תל אביב במגמה הרב תחומית באומנויות, ובבית הספר לתקשורת ועיתונות. אני בכלל רציתי קולנוע וטלוויזיה, אך הפסיכומטרי שלי אילץ אותי להתפשר. כמעט וויתרתי על הרעיון של להיות במאית קולנוע והתפשרתי על חיים כעיתונאית ואולי אעבוד כפרסומאית? אולי אולי אולי – העתיד פתוח לגמרי. מה שחשוב שאני בתל אביב, אני אכתוב טורים ואמשיך את חיי עם אהובי, אהבתי הגדולה ביותר, אשר איתו ניהלתי שנתיים וחצי של מערכת יחסים סוערת במהלכה עברנו את כל השנה האחרונה בתיכון, את הבגרויות, הפסיכומטרי, הטרגדיה שבאי קבלה לחוג לקולנוע, הקונפליקטים התמידיים בין הרצון לחופש מוחלט והוללות לבין ההיקשרות שלנו אחד עם השני.

בערב, היום הראשון שבו עברתי למעונות, הוריי עזבו את החדר לאחר שהעברנו את הדברים שלי מהבית. אמא שלי עשתה חזרה מחודשת לסצנת היום הראשון שלי בגן.

כולי מרוגשת מהמעבר למעונות, אני וואלי (החבר דאז) שוכבים לנו על המיטה החדשה במעונות, לאחר שסידרנו כל דבר למקומו. הוא פתאום אומר לי "למה את צריכה את כל השטויות האלו?"

לא הבנתי מאיפה זה בא. "מה? איזה שטויות". וואלי נראה מהורהר ואמר "את בת 20, יש לך לימודים עכשיו על הראש. את בתל אביב. את צריכה להתרכז בקריירה, במבחנים, בלזיין את העולם. למה את צריכה אותי? את כל השטויות האלו של הזוגיות? זה סתם מגביל אותך"

הייתי המומה. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף גבר מעולם. מה זאת אומרת להפרד? זה לא בא בחשבון. אבל האגו שלי החליט לשמור על פאסון פולני "אם זה מה שבא לך, לזרוק שנתיים וחצי... בטח, למה לא". 

וכך נפרדנו. בכינו יחד. הרגשנו שקטענו לעצמנו איבר. הדבר האחרון שראיתי זה את החופש וההוללות שעמדו לפניי. כל מה שעניין אותי זה לעשות תואר, לחיות איתו, להתחתן ולהשריץ לו ילדים. לגור יחד בדירה קטנה בתל אביב, ולטייל עם הכלב בבתי קפה בימי שישי בבוקר.

אבל הילד הזה היה חכם יותר ממני. 

יום הראשון שלי ללימודים. הקמפוס מלא חיים וצבעוניות. טיפוסים על הדשא, אשר תשע שנים לאחר מכן גיליתי שקוראים להם "היפסטרים". הייתי במצב רוח חרא. לא ראיתי את השפע הזה מרוב שעיניי מכוסות דמעות. איבדתי פיסת לב ענקית והכאב ישב לי תקוע בגרון.

שבוע לאחר מכן נפגשנו לארוחת ערב אצל אותו החבר והאמא הבוגדנית. הכימיה שלנו היתה שם בשיאה כמו תמיד. אנחנו חברים טובים כאילו מעולם לא נפרדנו. הכל נראה בסדר. קיוויתי שאולי התחרט....

בלילה הוא מחליט לספר לי על לילה ההוללות שהיה לו יום לפני: מיזמז שתי אסייתיות, מילף  פולנייה אחת ואף שכב עם רוסייה צעירה ששיחקה את עצמה קשה להשגה. הוא התגאה בזה שהצליח להרים אותה למרות שהיא הבהירה שהיא צריכה כמה וכמה דייטים כדי לשכב עם מישהו.

זה היה כבר יותר מדי בשבילי. מעולם לא הרגשתי נבגדת כמו אז. עבר רק שבוע! הגופה עוד לא התקררה והוא שוכב עם אחרת?!

שבוע לא יצאתי מהחדר במעונות למרות ניסיונותיה של השותפה להוציא אותי מהמיטה. לא אכלתי כלום וכמובן שהפסדתי את כל השיעורים באותו השבוע.  הכאב היה כבד מנשוא. שום עתיד לא היה לפניי. רק רציתי שמשאית תדרוס אותי.

ואז הבנתי משהו. אני בתל אביב, לא?

מרגע זה ואילך החלטתי שאני לא פראיירית של אף אחד. למה שאשב בחושך ואבכה? אני רווקה עכשיו, בת 20, בתל אביב, חופשיה מהשגחת הוריי. הגיע הזמן להפטר מדימוי "הילדה הטובה מהדרום" שהוא גם ככה לעולם לא התאים לי.

שמעתי על איזה מסיבה מתארגנת לה בתל אביב. מעולם לא הייתי במסיבה תל אביבית אמיתית. רק שמעתי על זה: מעשנים סמים, מזדיינים ואפילו לא צריך להתלבש חגיגי בשביל זה.

אחרי שבכיתי לידיד מהלימודים, שעצמו היה יליד תל אביב ואחיה של שחקנית מפורסמת, הוא הזמין אותי סוף סוף למסיבה המיוחלת והשווה של תחילת השנה.

המסיבה ששינתה את חיי.

זה היה ברחוב פרוג. לבשתי חצאית מיני מג'ינס. נורא ניסיתי לשמור על אדישות כשכולם העבירו ג'וינטים סביבי. השתדלתי חזק לא להשתעל. והיו שם כל מיני צינורות וחלילים משונים שמעשנים דרכם ואף התוודעתי לראשונה לחשיש.

החדווה היתה גדולה כשיכולתי לדבר על פילוסופיה וההסטוריה של הנצרות. מסתבר שהסטלה גורמת לי לפטפט יותר ולהפטר מהביישנות שלי. ואהבתי את זה.

ואז הוא בא, ישו. 

ישו היה מוסיקאי תל אביב שגם נולד וגדל בה. הוא היה גבוה מאוד, לא יפה במיוחד אבל כריזמטי מאוד, עם פנים מעוטרות בזקן שחור והרבה קעקועים. הוא היה מלווה בפמלייה גדולה מאחוריו. נכנס לחדר בפאסון ומתנצל על האיחור כי זה עתה יצא מהמיון לאחר שנקלע לקטטה אלימה במהלכה נדקר בעזרת בקבוק בירה שבור. כמובן הוא הראה לכולם את הפצע הענק שלו והתפר החדש. בזמן שכולם המומים, הוא מסנן בשקט "שטויות, לא ביג דיל".

כשחזרתי מהשירותים גיליתי שישו יושב על הכורסא שלי. נזפתי בו בטון הפלרטטני שלי. הוא הציע שאשב עליו, ואני? נו מסטולה קצת, ישבתי. הוא אמר את שמו, אבל היה רועש. החלטתי לקרוא לו ישו.

לאחר כמה שיחות על מהותו של אלוהים מהפן התיאולוגי, פילוסופי וחברתי, ישו החליט לנסות לשכר אותי במשקאות נוראים. כשכמעט הקאתי שאלתי "שאני אבין? זאת הדרך שלך להיכנס לי לתחתונים? לשכר אותי?" הוא חייך והודה בזה.  אני: "לא יכולת פשוט לשאול?"

הוא לא המתין שנייה ולקח את ידי לחדר האמבטיה.

סקס ללא אהבה הראשון שלי. כל הזמן הזה אני חשבתי: אז ככה מפרידים בין הגוף ללב? זה דווקא לא כזה רע. סיפוק נטו של הגוף בלבד. כמו שוודי אלן אמר: "סקס ריקני היא אחת החוויות הריקניות המשובחות שיש". הרגשתי את עצמי כלה, הנה אני מתנקמת בואלי. הנה אנחנו תיקו ויותר לא יכאב לי. הייתי גאה בעצמי שעשיתי את הצעד הזה.

כשגמרתי, הוא לא עניין אותי יותר. בזמן שהתלבשתי, הפאסון הישו הכריזמטי והקולי שלו נעלם. הוא ילל מכאבים על הצלקת שלו. נהיה תלותי ורגשן. התחיל לחבק ולהתגופף איתי וביקש לעשות איתי אהבה לאור נרות אצלו בבית. 

יצאתי מהחדר אמבטיה כשהוא משתרך אחריי. תפסתי לעצמי בלונדיני ביישן אחד שעמד לו לבדו במסדרון ושאלתי אותו אם יש לו רכב. אמרתי לו שהוא יתן לי טרמפ. לא שאלתי, הצבתי עובדה. אנחנו יוצאים מהמסיבה וישו עדיין רודף אחריי "לאן את הולכת יפה שלי?" אמרתי לו שאני אתקשר אליו והשארתי אותו מאחוריי כזיכרון נשכח. מאוד נשכח, אני בקושי זוכרת איך הוא נראה מלבד זה שדמה לישו.

הבלונדיני נתן לי טרמפ וזכרתי להחזיר לו טובה.

זה היה למעשה ליל ההשתרמטות הראשון שלי. לא יכולתי לחכות דקה עד שאספר הכלל ואלי, להחזיר לו, כדי שגם יהיה גא בי על כך ש"עברתי הלאה" כמוהו.

אנחנו הולכים בדרך מהלימודים ואני מספרת לו הכל. 

מישהו חילק פליירים לאיזה מסיבה והוא לקח נייר. בזמן שאני משתפת אותו בפרטים העסיסיים, כולי גאה בעצמי, הוא מקמט את הנייר לכדי עיסה קטנה ודחוסה. מסנן בשקט כל הזמן "כל הכבוד וברוכה הבאה לעיר". 

ואז האוטובוס שלו הגיע. הוא מוסר לידיי את כדור הנייר הדחוס וזורק שנייה לפני שעלה לאוטובוס: "לא שכבתי עם אף אחת".

ואז הוא נסע. כולי מבולבלת.

הגיע סמס "שיקרתי לך כי רציתי שתמשיכי הלאה. לא הייתי מסוגל לשכב איתה, כי ראיתי בפנייה אותך, את הפנים שלך, ולא יכולתי לעשות זאת. אבל את יכולת... ועשית זאת".

עמדתי באמצע הרחוב, הדם שלי קפא. קראתי שוב ושוב את המסרון עם הכדור נייר ביד. משחזרת בראשי את כל הפרטים שסיפרתי לו. הוא לא שכב עם אף אחת... אני כן. הלוואי ויכולתי לומר שגם אני שיקרתי אבל היחידה ש"בגדה" פה היתה אני. אני החרא פה.

האם עברתי הלאה? בטח, אחרי שבע שנים. השקר שלו גרם לי לעשות משהו בשביל להוכיח משהו לעצמי או למישהו אחר. מיותר לציין שהוא היה הרוס, לפחות כמוני. השקר שלו הוביל לשרשרת אירועים מצערים שהותירו צלקת בשנינו. האמנם הבנו שאנחנו אוהבים זה את זה יותר ממה שחשבנו, אבל יחסנו לא החזיקו מעמד גם לאחר סבב נוסף של ניסיון להיות יחד.

המציאות הייתה שהיינו בשלב הראשוני לתהליך גיבוש האישיות שלנו. החיים בתל אביב, הלימודים, יצירת הקשרים החברתיים החדשים, הקריירה המלחיצה שעמדה בפניי והתוכניות הגדולות – כל אלו לא התאימו לזוגיות מחייבת שהשלב הבא שלה היה חתונה. 

אני לא יכולה לדמיין את תשע השנים האחרונות שלי נשואה לו. החיים השלמים שעברו עליי במהלך השנים האלו היו עשירים בחוויות, בחברים, באנשים חדשים שהכרתי, במאהבים המדהימים והפחות מדהימים, בדייטים הטובים והפחות טובים, בפרוייקטים שעבדתי בהם, ועוד ועוד ועוד. 

האמנם תמיד היה לי חור בלב שאף אחד לא הצליח למלא, אבל האדם שאני כיום הוא תוצר של המון המון חוויות ואנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת. אכן זיינתי את תל אביב באיזשהי צורה. אבל אותו הלילה הזה ברחוב פרוג היה הלילה הראשון והאחרון בו הייתי שרמוטה.

לא שלא היו לי סטוצים מאז, אבל עשיתי אותם אך ורק למען עצמי ולא כדי להוכיח שום דבר לאף אחד. אני מסרבת לשכב עם אחר כשליבי נתון למישהו, ולו חלקית, למרות שאינו מוכן להתחייב אליי. 

הלילה הזה שינה את חיי כי מאז כל מה שעשיתי ואמשיך לעשות יהיה אך ורק לפי האינטואיציה שלי. אני עושה מה שנכון לי ולא כדי להדביק קצב של אנשים אחרים. סקס כמובן, אינו פותר מכאובי הלב.

עכשיו חזרתי לחיים בתל אביב. בוגרת יותר ומפוקחת יותר. אין לי יותר מדי תמימות לאבד. פחות או יותר ניסיתי הכל, ואם לא ניסיתי, קרוב לוודאי שזה רק עניין של זמן. 

אבל האם אני חכמה יותר? האם אינני משלה את עצמי בעתיד וורוד כמו שהיה אז? אני כבר לא בטוחה.

אני עדיין אותה האנה שחולמת על פרסי אוסקר ושטיח אדום. אני עדיין פצועה ומלאת צלקות קרב. אני האמנם לא מחפשת מזור ביחסים חד פעמיים, אבל החיפוש אחרי ה"אחד" שלי נותר כשהיה. הפעם אני אדם שלם יותר. אינני מחפשת יותר חצי שני של עצמי, אלא אדם שלם נוסף שיחלוק עמי את חיי. 

ואלי השיג את מה שרצה – זיינתי את העולם, למדתי, הפנמתי.נקסט.

תל אביב – פרק ב' – הכיצד תיראי עכשיו?

מכתב אל המדענים בחקר החלימה

שלום שמי אנה שנידמן

אני קולנוענית בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל אביב. הסיבה שמלכתחילה בחרתי במקצוע הזה היא משום שזוהי הדרך היחידה שנראית לי אפשרית "להקרין" את חלומותיי על המסך הגדול.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני נוהגת לחלום המון. יש לי נטייה לזכור חלומות ולהיות מושפעת מהם יותר מאנשים אחרים בסביבתי. עם השנים החלומות תפסו חלק מרכזי מאוד בחיי והיוו מקור להשראה, ליצירה, לייעוץ פנימי ומקור לאינטואיציות ולעתיד לבוא. לפעמים אף לריפוי או לפיכך כאזהרה.

מאז ומעולם חקרתי את הנושא באופן עצמאי. למדתי במגמת פסיכולוגיה כמגמה מוגברת בתיכון. קראתי את רב כתביו של יונג, פרויד וכו. למדתי לפרש חלומות שלי ולאחרים - אם כי לימדתי את חבריי לפרש חלומות בעצמם. וככל שלמדתי יותר לפרש את החלומות, כך חלומותיי הפכו למורכבים יותר וקשים לפרשנות.

למדתי לחקור את החלום כמדענית למרות שאין לי תואר מוסמך. למדתי לשאול שאלת מחקר לפני השינה ולהעלותה בזמן החלום. אני מאמינה שלא ניתן לזכור בצורה טהורה את חווית החלום כפי שהיתה באמת ועלינו לקבל את זה שאנחנו תמיד עושים איזשהו עיבוד משני כאשר אנו מנסים להזכר בחלום ולכן הפתרון שלי היה כזה: להעלות את שאלת המחקר בתוך החלום ולענות עליה בזמן אמת תוך כדי התבוננות מסביב. מה שניתן לזכור זה את התשובה שענית לעצמך. בכל מקרה יהיה לך סימוכין מקוטע ביותר בתוך מגבלות הזיכרון. אבל את התשובה, בתנאי שתהיה פשוטה ככל האפשר, יהיה ניתן לזכור.

למשל לפני כמה ימים רציתי לשאול האם יש קאט בחלום. חלמתי חלום שבו ראיתי מרחוק אדם נשרף דרך החלון. ואז עברתי חוויה מקוטעת של פרומאים וקפיצה לעתיד. ידעתי שאני חולמת ועם זאת הרגשתי שאני חווה את החווייה בצורה שלמה ולא כמו ד''ר בקט ב"קוונטופ ליפ" ואז שמתי לב שאכן יש פה קאט. גם אם למחרת היה לי חלום ב"שוט רציף ארוך" יש קאט בדיוק כמו בסרט. הסגנון משתנה.

כך התעוררתי מהחלום, לא יכולתי לזכור בצורה שלמה את החווייה הזו אבל זכרתי היטב את התשובה. יש קאט.

דבר שני. מקריאה של מאמרים אקדמים שמתי לב שישנה סברה שחויית החלום היא מקוטעת ולדעתי זה לא נכון. היא מקוטעת משום שזוכרים אותה כך. אך אני מאמינה שבתוך החלום - בזמן אמת - אתה חווה חוייה שהיא שלמה מבחינתך. היא אף רציפה.ללא הקשר לסגנון. זה החיים שלך. חיי החולם באותו חלום נתון - זה החיים שהוא מכיר. אני מנסה לענות בצורה גורפת על השאלה האם חלום הוא שלם ורציף בזמן אמת (בתוך החלום) אך בניגוד לקאט אני מוצאת בזה חוייה מורכבת יותר.

לסיכום,
משך 29 שנות חיי כחולמת העליתי המון מסקנות וגילויים לגבי האופן שהחלומות עובדים. אני מודעת לקושי המדעי שיש בו מבחינת תצפית ומחקר אמפירי. בדומה לתורת הקוונטים, ניתן רק לערוך תצפיות ולחשב סיכויים סטטיסטיים והסתברותיים.
תמיד חלמתי לחלוק את חלומותיי בפני כולם למען כי יראו איזה מרתקים הם. חשבתי כשאגדל ימציאו מכונה שתאפשר לחבר את ראשי בעזרת אלקטרודות על המסך הגדול והקהל שיבוא לעולם הקולנוע יוכל לראות הכל, החלום הטהור בדיוק כפי שהוא.

אך לא המציאו את המכונה, והייתי גרועה במתימטיקה (על מנת להפוך למדענית) - הפכתי לקולנוענית.

הציניקנים יגידו, חויית החלום היא כה שונה מכל אחד ואחד - איך את יודעת שאחרים חולמים כמוך?
אני מאמינה בגישת התת המודע הקולקטיבי היונגאי ויחד עם זה היא לא סותרת את האינדיבדואל של כל אחד בפרט.
כשראיתי את הסרט "התחלה" הבנתי שלפחות אדם אחד בעולם, כריסטופר נולאן, חולם כמוני. היו לו את כישורי הקולנוע הטובים ביותר בעולם כדי להעביר את החווייה הזו אל המסך הגדול.

אני מודעת לקושי של המדע והפסיכואנליזה לערוך תצפית על החלום כיוון שצריך מספר רב של חולמים על מנת לערוך מספיק מדגמים ולהביא לאיזשהם מסקנות אמפיריות לגבי הקולקטיביות של חויית החלום אצל בני אדם.

מכאן ברצוני לנדב את מוחי למדע. נשמע יומרני ומשעשע אך בשל המחסור שקיים בנסיינים, אני רוצה שתשתמשו בנטייה שלי לזכור חלומות עבור הניסויים שלכם.

אנא הפיצו זאת עבור כל החוקרים בחקר החלימה: מדענים ופסיכואנליטקנים. אשמח להתנדב לניסויים שלכם כך אוכל ללמוד לעומק יותר על עצמי ועל תחום מדע החלומות.

חלומות פז
אנה

דרוש: חבר הכי טוב. משרה מלאה ותובענית 24\7

הדרך מגרוזנברג לאלנבי ממש קצרה ולכן לא היה נראה לי שיקרה משהו אם אלך לבד ב4 לפנות בוקר. אבל דברים הסתבכו לי קצת. איכשהו הצלחתי להתבלבל לתוך נחלת בנימין ולשכוח איפה זה אלנבי. אני לא זוכרת באיזה שלב שמתי לב שמישהו התחיל לעקוב אחריי.

זה תמיד היה בסיוטים שלי ובפראנויות הרחוב שלי, שמישהו יעקוב אחריי. ואיכשהו זה תמיד התברר כבדיה. כל חיי הכנתי את עצמי לרגע הזה שחלילה מישהו יעקוב אחריי ואני אצטרך להגן על עצמי. החזקתי חזק את האייפון שלי מוכנה לחיוג. הצמדתי את התיק שלי אליי. הוא יכל להיות נשק מצוין אלמלא פחדתי לשבור את הטבלט היקר שבתוכו.

באיזשהו שלב נראה לי מוזר שהוא הולך אחרי לכל רחוב שאני נכנסת אליו בטעות. ואז הבנתי הוא באמת עוקב אחריי! והוא עשה זאת בצורה מאוד לא אלגנטית. כל אימת שחציתי את הכביש, הוא חצה אחרי. זיגזגתי את הכביש חמש פעמים והוא פשוט נצמד לגבי. בראש שלי אני מריצה תסריטים כיצד אני איאנס, ואז אקח מונית למשטרת לב דיזנגוף, ויעשו עליי בדיקות ואז אצטרך לתת דיוקן פנים. הוא היה שחור אבל אין אני מצליחה להחליט האם הוא אתיופי או סודני. איך הם יתפסו אותו? אני לא מצליחה לתאר אותו!

ניסיתי ללכת ממש מהר ולהיות במרחק צעקה מעוברי אורח ברחוב.

ואז היינו לבד בחניון מונטיפיורי. שתי דקות המפחידות בחיי. הוא נעמד מולי ושלח ידיים לעברי. פה הבנתי שזה אמיתי והסיוט הכי גדול של חיי עמד להתממש.

ממש לא התאים לי להיות קורבן אונס ברחוב. לא מתאים לי הטראומה הזו. אני לא הטיפוס שישכב על הרצפה ויבכה. אם הוא נוגע בי, אני מפליאה בו מכות רצח רק מהעצבים שהוא בכלל העז להתקרב אליי. ולא מכות אלגנטיות של נינג'ות מהסרטים, אלא כאפות באוויר וציפורניים על הפרצוף. ואולי עקב בעין. שיט למה אני לובשת נעלי סירה?!

לא אכפת לי שהוא יותר חזק ממני, אבל הוא טעה שבחר להתעסק איתי. את הכעס הזה הוצאתי בצעקות לעברו. "די ללכת אחריי!!! קישטא!" הוא היה די המום מהצעקות שלי שזה הספיק לי כדי להתחמק ולצעוק את כל דרכי עד לאלנבי. אבל הוא המשיך לעקוב אחרי גם ברחוב הומה אנשים עד שנכנסתי לקיוסק. הוא בחן לכאורה את הסיגריות בקיוסק. הבטתי במוכר וראיתי שהוא סוג של ערס גרוזיני או בוכרי ואמרתי לו שהבחור עוקב אחריי. יכולתי לראות את העשן יוצא מאוזניו. המוכר העצבני תיחקר אותו "למה אתה עוקב אחרי הילדה העדינה הזאת?!".

לא נשארתי כדי לראות מה קורה. הרווחתי די זמן כדי להתחמק.

אחרי הרגע הדרמטי הזה ישנו השלב הראשון שכנראה חל על כל מי שעוברת אירוע כזה או אחר – הכחשה. הכל בסדר, לא קרה כלום. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להתחמק בעורמה מכמעט האונס הזה. אין טעם להתעסק במחשבות על זה. הרי לא קרה כלום...

לא ממש שיתפתי את האירוע הזה. רק סיפרתי בקלילות בפייסבוק כחלק מתוך מכלול אירועי הלילה הלבן המעצבן. הרי זה כולה שטויות.

אבל כמה ימים אחרי זה התחיל לחלחל. הפלשבקים המלווים בתמונות שלו עוקב אחריי התחילו לרדוף אותי. ואז הבנתי שאני חייבת להודות במה שאני שונאת – שפחדתי.

אני לא יודעת למה אני שונאת להודות בזה, ולמה זה בכלל ביג דיל וזה בטח לא אבל האמת היא שפחדתי באמת באותו הרגע.

זה לא פוסט על מעקבים, הטרדה מינית או על להיות קורבן. העניין פה שאני פחדתי והייתי צריכה לדבר על זה. ואולי טיפה לבכות.

ממש לא רציתי לדבר על זה עם אמא שלי כי אז היא רק תצעק עליי למה הלכתי לבד ברחוב. לא רציתי לדבר על זה עם החברים שלי.

רציתי את החבר הכי טוב שלי.

אבל הוא לא שם. הוא צריך "הפסקה" ממני ולי זה ברור שלעולם לא נחזור להיות חברים כל כך קרובים כמו שהיינו בשבע השנים האחרונות.  

במשך שנים רבות התרגלתי לדבר עמו כל יום. לשתף איתו בכל תחומי החיים. רמת האינטימיות אליה הגענו היא מה שמסבירה שיש דברים שאני מעדיפה לשתף רק איתו.

יש לי חברים מדהימים שאני אוהבת אותם יותר מכל. שלוש מחברותיי הטובות נשואות, הן כמו אחיות שלי ותמיד אוכל לסמוך עליהן שיתמכו בי בטוב וברע. ועוד חברה טובה שלי שהיתה תמיד הפרטנרית להרפתקאות החיים אבל היא חולה לאחרונה (עוד סיבה למה הייתי צריכה את החבר שלי). יש לי חבר טוב שעמו אני משתפת רק בענייני סרטים ועשייה. חבר שאני חולה עליו, שסביר להניח יכל להיות האדם המושלם ביותר לתפקיד החבר הכי טוב אלמלא הייתי חולה עליו מדי..... ושאר החברים יגידו "הו" ובזה נגמר העניין.

אין מה לעשות, יש דברים שאני מעוניינת לשתף רק עמו. ולמרות היותי ברוכת חברים, אני מרגישה לבד כשאני לא יכולה לספר שסבתא שלי מתה, על ההצעה ההזויה שקיבלתי מאוליגרך רוסי לביים סרט פרובוקטיבי בתקציב של מאות אלפי יורו (והדילמה שנתלוותה לעסקת השטן הזו ודחייתה), על הבחור החדש שאני יוצאת איתו ועל הקושי במציאת עבודה וכל הייאוש הנלווה לכך.

אני יודעת, החיים הם דלת מסתובבת ודברים משתנים כל הזמן. אנשים משתנים והחיבור ביניהם משתנה אף הוא. חברים יצאו מחיי כל הזמן ונותרו בארכיון החברים בפייסבוק, בעוד שבינתיים נכנסים אנשים חדשים ומדהימים לא פחות. אני יותר משמחה לברך על התהליך הנפלא והמרגש הזה. יש אנשים שמוטב להניחם בעבר מכיוון שהם כבר לא באותו הלך המחשבה כמוך, ואולי כבר לא עושים לך טוב. בעוד שיש אנשים חדשים שמביאים עמם משב רוח רענן אשר מייצג את האדם החדש שאתה ברגע נתון זה. החברים תמיד הם דמויות המשנה של הדמות הראשית שזה אתה. תפקידם של דמויות המשנה בדרמה היא לחזק או להנגיד את האישיות של הדמות הראשית ולכן החיבור עם החברים הוא בהתאם להלך הרוח שלך בימים אלו. אבל כמובן, זה רק עניין של זמן עד שגם הם יצאו מהדלת המסתובבת ואני למדתי לשחרר אותם ולתת לדברים לזרום.

אך היו לי רק שלושה חברי נפש במהלך חיי מספיק קרובים וקשורים כדי ליפול למלכודת הרומנטית שאני קוראת לה "תסביך צ'נדלר" (ע''ש צ'נדלר בינג מהסדרה "חברים" אשר התחתן עם חברתו הטובה ביותר, מוניקה).

וסקס, כידוע, הורס. גם כשאין שם סקס ממשי.

קל להתגבר על שברי הלב, על פרידות, על רומנים שלא הצליחו ואהבות נכזבות. על אובדן חבר טוב לא מתגברים. הקשר לא מת, הוא פשוט גוסס לאיטו עד שהופך להיות צמח. הוא שם רק כדי לאחל לו יומולדת שמח ולבוא לחתונה שלו – זה הפיינל נייל.

כשמעורבים רגשות רומנטיים יחד (קטנים ככל שיהיו) עם אהבת נפש זה גורם לכך שהמשענת הופכת לחרב. הלב החשוף והפגיע בידו של אדם שלוקח עמו חתיכה ממך לנצח.

אחרי כל זה, כשמכירים אדם חדש, במיוחד לקשר רומנטי, הלב עטוף בכל כך הרבה מגננות. איך אני אמורה להפתח אליו ולסמוך עליו אם ממילא הוא יפגע בי אחר כך. הוא אינו צריך לפגוע בי באמירה או במעשה, מספיק באי נוכחותו ברגע האמת.

אני לא רואה את עצמי מבלה את שארית חיי עם אדם שאינו החבר הכי טוב שלי. האדם שאליו אחזור הביתה ואספר לו את מה שעבר עליי באותו יום והוא יבין אותי בדיוק איך שהוא צריך להבין. בלי שיפוטיות, בלי עצות סתמיות, פשוט להקשיב ולהבין. אבל המחיר באובדן חבר כזה פשוט כבד מדי.

האם עליי לשלם את המחיר הזה כל פעם מחדש רק עבור הצ'אנס לחברות נפש?  עליי לפתוח את השערים לכל מי שעבר את המבדק הבסיסי של האבטחה רק כדי לאפשר לו להיות בן בית קבוע ובכך להסתכן בהיותו גנב או רוצח. אם לא אפתח את הדלת לאף אחד, אחיה בבית הזה לבד לנצח. אולי עם כמה חתולים.

אבל אם לרב בני האדם לא אכפת ממך, על אחת כמה וכמה לחתולים ממש לא אכפת ממך.

אז כנסו, הבית שלי פתוח תמיד. נכון שאני זעופה ומרוחקת לפעמים. ולא תמיד יש לי כוח לעוד אנשים. זה תפקיד תובעני שדורש אכפתיות ותשומת לב תמידית. פירגון לצד ביקורת בונה ומפרה. המבחנים לקראת רכישת האמון קשים ביותר וכישלונם כרוך בסנקציות רבות. אבל אני יודעת דבר אחד – בחיים יש הפתעות, ואי אפשר לדעת מי האדם הבא שיכנס לפתח ביתי. האדם הנכון יתוגמל באהבה, התמסרות ונאמנות חסרת פשר. הלב שלי, לפחות מה שנשאר ממנו, יונח על כף ידו.