יושבת בקפה בפלורנטין מוצפת בזכרונות. החלטתי לעזוב שוב את בית הוריי בגיל 29 לטובת העיר הגדולה למרות שאין לי גרוש על התחת. לנסות את זה לחודש בינתיים, ולו רק כדי לנשום ולנסות להתאקלם מחדש.
המעמד הזה מחזיר אותי תשע שנים אחורה, הפעם הראשונה שעזבתי את הבית לטובת עיר החטאים. נזכרתי במחשבות שהיו לי אז, ההתרגשות שלי, אובדן התמימות. כן, נשמע בנאלי, אבל באמת שהיה בי משהו תמים שהגיע מאשדוד ונאבד לו בתל אביב.
כשעזבתי את הבית בגיל 20 לתל אביב, היה ברור לגמרי שאהיה מגניבה ומוכשרת כמו קארי בראדשו ואכתוב טורים לעיתון טיים אאוט כבר בשבוע הראשון.
למען הגילוי הנאות, זה היה רמת אביב. מעונות עם שותפות. אבל בשביל ילדה תמימה מאשדוד, זה תל אביב לכל דבר ואין טעם להיכנס לקטנות.
הדבר הראשון שלמדתי היה שהדרמות בסרטים הם ממש כמו הדרמות בחיים. הכל יכול לקרות. גיליתי שאמא של ידיד טוב שלי בוגדת באביו עם החבר הכי טוב שלו, הצעיר ממנה ב25 שנה. אני זוכרת שלשמוע על זה מחברה הכניס אותי להלם טוטאלי. לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכלו לקרות במציאות!
וזה היה רק ההתחלה....
הייתי אז בלונדינית. למדתי בשתי מוסדות במקביל: באוניברסיטת תל אביב במגמה הרב תחומית באומנויות, ובבית הספר לתקשורת ועיתונות. אני בכלל רציתי קולנוע וטלוויזיה, אך הפסיכומטרי שלי אילץ אותי להתפשר. כמעט וויתרתי על הרעיון של להיות במאית קולנוע והתפשרתי על חיים כעיתונאית ואולי אעבוד כפרסומאית? אולי אולי אולי – העתיד פתוח לגמרי. מה שחשוב שאני בתל אביב, אני אכתוב טורים ואמשיך את חיי עם אהובי, אהבתי הגדולה ביותר, אשר איתו ניהלתי שנתיים וחצי של מערכת יחסים סוערת במהלכה עברנו את כל השנה האחרונה בתיכון, את הבגרויות, הפסיכומטרי, הטרגדיה שבאי קבלה לחוג לקולנוע, הקונפליקטים התמידיים בין הרצון לחופש מוחלט והוללות לבין ההיקשרות שלנו אחד עם השני.
בערב, היום הראשון שבו עברתי למעונות, הוריי עזבו את החדר לאחר שהעברנו את הדברים שלי מהבית. אמא שלי עשתה חזרה מחודשת לסצנת היום הראשון שלי בגן.
כולי מרוגשת מהמעבר למעונות, אני וואלי (החבר דאז) שוכבים לנו על המיטה החדשה במעונות, לאחר שסידרנו כל דבר למקומו. הוא פתאום אומר לי "למה את צריכה את כל השטויות האלו?"
לא הבנתי מאיפה זה בא. "מה? איזה שטויות". וואלי נראה מהורהר ואמר "את בת 20, יש לך לימודים עכשיו על הראש. את בתל אביב. את צריכה להתרכז בקריירה, במבחנים, בלזיין את העולם. למה את צריכה אותי? את כל השטויות האלו של הזוגיות? זה סתם מגביל אותך"
הייתי המומה. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף גבר מעולם. מה זאת אומרת להפרד? זה לא בא בחשבון. אבל האגו שלי החליט לשמור על פאסון פולני "אם זה מה שבא לך, לזרוק שנתיים וחצי... בטח, למה לא".
וכך נפרדנו. בכינו יחד. הרגשנו שקטענו לעצמנו איבר. הדבר האחרון שראיתי זה את החופש וההוללות שעמדו לפניי. כל מה שעניין אותי זה לעשות תואר, לחיות איתו, להתחתן ולהשריץ לו ילדים. לגור יחד בדירה קטנה בתל אביב, ולטייל עם הכלב בבתי קפה בימי שישי בבוקר.
אבל הילד הזה היה חכם יותר ממני.
יום הראשון שלי ללימודים. הקמפוס מלא חיים וצבעוניות. טיפוסים על הדשא, אשר תשע שנים לאחר מכן גיליתי שקוראים להם "היפסטרים". הייתי במצב רוח חרא. לא ראיתי את השפע הזה מרוב שעיניי מכוסות דמעות. איבדתי פיסת לב ענקית והכאב ישב לי תקוע בגרון.
שבוע לאחר מכן נפגשנו לארוחת ערב אצל אותו החבר והאמא הבוגדנית. הכימיה שלנו היתה שם בשיאה כמו תמיד. אנחנו חברים טובים כאילו מעולם לא נפרדנו. הכל נראה בסדר. קיוויתי שאולי התחרט....
בלילה הוא מחליט לספר לי על לילה ההוללות שהיה לו יום לפני: מיזמז שתי אסייתיות, מילף פולנייה אחת ואף שכב עם רוסייה צעירה ששיחקה את עצמה קשה להשגה. הוא התגאה בזה שהצליח להרים אותה למרות שהיא הבהירה שהיא צריכה כמה וכמה דייטים כדי לשכב עם מישהו.
זה היה כבר יותר מדי בשבילי. מעולם לא הרגשתי נבגדת כמו אז. עבר רק שבוע! הגופה עוד לא התקררה והוא שוכב עם אחרת?!
שבוע לא יצאתי מהחדר במעונות למרות ניסיונותיה של השותפה להוציא אותי מהמיטה. לא אכלתי כלום וכמובן שהפסדתי את כל השיעורים באותו השבוע. הכאב היה כבד מנשוא. שום עתיד לא היה לפניי. רק רציתי שמשאית תדרוס אותי.
ואז הבנתי משהו. אני בתל אביב, לא?
מרגע זה ואילך החלטתי שאני לא פראיירית של אף אחד. למה שאשב בחושך ואבכה? אני רווקה עכשיו, בת 20, בתל אביב, חופשיה מהשגחת הוריי. הגיע הזמן להפטר מדימוי "הילדה הטובה מהדרום" שהוא גם ככה לעולם לא התאים לי.
שמעתי על איזה מסיבה מתארגנת לה בתל אביב. מעולם לא הייתי במסיבה תל אביבית אמיתית. רק שמעתי על זה: מעשנים סמים, מזדיינים ואפילו לא צריך להתלבש חגיגי בשביל זה.
אחרי שבכיתי לידיד מהלימודים, שעצמו היה יליד תל אביב ואחיה של שחקנית מפורסמת, הוא הזמין אותי סוף סוף למסיבה המיוחלת והשווה של תחילת השנה.
המסיבה ששינתה את חיי.
זה היה ברחוב פרוג. לבשתי חצאית מיני מג'ינס. נורא ניסיתי לשמור על אדישות כשכולם העבירו ג'וינטים סביבי. השתדלתי חזק לא להשתעל. והיו שם כל מיני צינורות וחלילים משונים שמעשנים דרכם ואף התוודעתי לראשונה לחשיש.
החדווה היתה גדולה כשיכולתי לדבר על פילוסופיה וההסטוריה של הנצרות. מסתבר שהסטלה גורמת לי לפטפט יותר ולהפטר מהביישנות שלי. ואהבתי את זה.
ואז הוא בא, ישו.
ישו היה מוסיקאי תל אביב שגם נולד וגדל בה. הוא היה גבוה מאוד, לא יפה במיוחד אבל כריזמטי מאוד, עם פנים מעוטרות בזקן שחור והרבה קעקועים. הוא היה מלווה בפמלייה גדולה מאחוריו. נכנס לחדר בפאסון ומתנצל על האיחור כי זה עתה יצא מהמיון לאחר שנקלע לקטטה אלימה במהלכה נדקר בעזרת בקבוק בירה שבור. כמובן הוא הראה לכולם את הפצע הענק שלו והתפר החדש. בזמן שכולם המומים, הוא מסנן בשקט "שטויות, לא ביג דיל".
כשחזרתי מהשירותים גיליתי שישו יושב על הכורסא שלי. נזפתי בו בטון הפלרטטני שלי. הוא הציע שאשב עליו, ואני? נו מסטולה קצת, ישבתי. הוא אמר את שמו, אבל היה רועש. החלטתי לקרוא לו ישו.
לאחר כמה שיחות על מהותו של אלוהים מהפן התיאולוגי, פילוסופי וחברתי, ישו החליט לנסות לשכר אותי במשקאות נוראים. כשכמעט הקאתי שאלתי "שאני אבין? זאת הדרך שלך להיכנס לי לתחתונים? לשכר אותי?" הוא חייך והודה בזה. אני: "לא יכולת פשוט לשאול?"
הוא לא המתין שנייה ולקח את ידי לחדר האמבטיה.
סקס ללא אהבה הראשון שלי. כל הזמן הזה אני חשבתי: אז ככה מפרידים בין הגוף ללב? זה דווקא לא כזה רע. סיפוק נטו של הגוף בלבד. כמו שוודי אלן אמר: "סקס ריקני היא אחת החוויות הריקניות המשובחות שיש". הרגשתי את עצמי כלה, הנה אני מתנקמת בואלי. הנה אנחנו תיקו ויותר לא יכאב לי. הייתי גאה בעצמי שעשיתי את הצעד הזה.
כשגמרתי, הוא לא עניין אותי יותר. בזמן שהתלבשתי, הפאסון הישו הכריזמטי והקולי שלו נעלם. הוא ילל מכאבים על הצלקת שלו. נהיה תלותי ורגשן. התחיל לחבק ולהתגופף איתי וביקש לעשות איתי אהבה לאור נרות אצלו בבית.
יצאתי מהחדר אמבטיה כשהוא משתרך אחריי. תפסתי לעצמי בלונדיני ביישן אחד שעמד לו לבדו במסדרון ושאלתי אותו אם יש לו רכב. אמרתי לו שהוא יתן לי טרמפ. לא שאלתי, הצבתי עובדה. אנחנו יוצאים מהמסיבה וישו עדיין רודף אחריי "לאן את הולכת יפה שלי?" אמרתי לו שאני אתקשר אליו והשארתי אותו מאחוריי כזיכרון נשכח. מאוד נשכח, אני בקושי זוכרת איך הוא נראה מלבד זה שדמה לישו.
הבלונדיני נתן לי טרמפ וזכרתי להחזיר לו טובה.
זה היה למעשה ליל ההשתרמטות הראשון שלי. לא יכולתי לחכות דקה עד שאספר הכלל ואלי, להחזיר לו, כדי שגם יהיה גא בי על כך ש"עברתי הלאה" כמוהו.
אנחנו הולכים בדרך מהלימודים ואני מספרת לו הכל.
מישהו חילק פליירים לאיזה מסיבה והוא לקח נייר. בזמן שאני משתפת אותו בפרטים העסיסיים, כולי גאה בעצמי, הוא מקמט את הנייר לכדי עיסה קטנה ודחוסה. מסנן בשקט כל הזמן "כל הכבוד וברוכה הבאה לעיר".
ואז האוטובוס שלו הגיע. הוא מוסר לידיי את כדור הנייר הדחוס וזורק שנייה לפני שעלה לאוטובוס: "לא שכבתי עם אף אחת".
ואז הוא נסע. כולי מבולבלת.
הגיע סמס "שיקרתי לך כי רציתי שתמשיכי הלאה. לא הייתי מסוגל לשכב איתה, כי ראיתי בפנייה אותך, את הפנים שלך, ולא יכולתי לעשות זאת. אבל את יכולת... ועשית זאת".
עמדתי באמצע הרחוב, הדם שלי קפא. קראתי שוב ושוב את המסרון עם הכדור נייר ביד. משחזרת בראשי את כל הפרטים שסיפרתי לו. הוא לא שכב עם אף אחת... אני כן. הלוואי ויכולתי לומר שגם אני שיקרתי אבל היחידה ש"בגדה" פה היתה אני. אני החרא פה.
האם עברתי הלאה? בטח, אחרי שבע שנים. השקר שלו גרם לי לעשות משהו בשביל להוכיח משהו לעצמי או למישהו אחר. מיותר לציין שהוא היה הרוס, לפחות כמוני. השקר שלו הוביל לשרשרת אירועים מצערים שהותירו צלקת בשנינו. האמנם הבנו שאנחנו אוהבים זה את זה יותר ממה שחשבנו, אבל יחסנו לא החזיקו מעמד גם לאחר סבב נוסף של ניסיון להיות יחד.
המציאות הייתה שהיינו בשלב הראשוני לתהליך גיבוש האישיות שלנו. החיים בתל אביב, הלימודים, יצירת הקשרים החברתיים החדשים, הקריירה המלחיצה שעמדה בפניי והתוכניות הגדולות – כל אלו לא התאימו לזוגיות מחייבת שהשלב הבא שלה היה חתונה.
אני לא יכולה לדמיין את תשע השנים האחרונות שלי נשואה לו. החיים השלמים שעברו עליי במהלך השנים האלו היו עשירים בחוויות, בחברים, באנשים חדשים שהכרתי, במאהבים המדהימים והפחות מדהימים, בדייטים הטובים והפחות טובים, בפרוייקטים שעבדתי בהם, ועוד ועוד ועוד.
האמנם תמיד היה לי חור בלב שאף אחד לא הצליח למלא, אבל האדם שאני כיום הוא תוצר של המון המון חוויות ואנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת. אכן זיינתי את תל אביב באיזשהי צורה. אבל אותו הלילה הזה ברחוב פרוג היה הלילה הראשון והאחרון בו הייתי שרמוטה.
לא שלא היו לי סטוצים מאז, אבל עשיתי אותם אך ורק למען עצמי ולא כדי להוכיח שום דבר לאף אחד. אני מסרבת לשכב עם אחר כשליבי נתון למישהו, ולו חלקית, למרות שאינו מוכן להתחייב אליי.
הלילה הזה שינה את חיי כי מאז כל מה שעשיתי ואמשיך לעשות יהיה אך ורק לפי האינטואיציה שלי. אני עושה מה שנכון לי ולא כדי להדביק קצב של אנשים אחרים. סקס כמובן, אינו פותר מכאובי הלב.
עכשיו חזרתי לחיים בתל אביב. בוגרת יותר ומפוקחת יותר. אין לי יותר מדי תמימות לאבד. פחות או יותר ניסיתי הכל, ואם לא ניסיתי, קרוב לוודאי שזה רק עניין של זמן.
אבל האם אני חכמה יותר? האם אינני משלה את עצמי בעתיד וורוד כמו שהיה אז? אני כבר לא בטוחה.
אני עדיין אותה האנה שחולמת על פרסי אוסקר ושטיח אדום. אני עדיין פצועה ומלאת צלקות קרב. אני האמנם לא מחפשת מזור ביחסים חד פעמיים, אבל החיפוש אחרי ה"אחד" שלי נותר כשהיה. הפעם אני אדם שלם יותר. אינני מחפשת יותר חצי שני של עצמי, אלא אדם שלם נוסף שיחלוק עמי את חיי.
ואלי השיג את מה שרצה – זיינתי את העולם, למדתי, הפנמתי.נקסט.
תל אביב – פרק ב' – הכיצד תיראי עכשיו?
מהממת. נהניתי לקרוא, והיו קטעים לא פשוטים וכואבים.רק הצלחה :] ואהבה ואושר. את אכן שלם - ולא חצי של אף אחד.
השבמחקמעולה!
השבמחקשתיהיה לך שנה הכי יפה וטובה, ובהצלחה בתל אביב
השבמחקובכלל בחיים :)
אנה חרסינה,
השבמחקלא סתם קראתי לפילה בשם הזה.
כי יש אנה ויש חרסינה וביחד זה אנה חרסינה.
אם את כבר "אחד" אז אני מצדיעה לך. יש לי מה ללמוד ממך. בדיוק הרגע, שנטשתי עוד אהבת אולי. איפה הפרפרים? איפה הזיקוקים? איפה הקשר והזרימה? ולמה לעזאזל הוא שואל אותי אם אני רוצה להתמזמז?
לא, אני לא רוצה להתמזמז. אני רוצה קצת שלווה וקצת כיף.
מאחלת לשתינו מזה.
מעולה:) הזדהיתי בחלקים רבים...מאחלת לך המון בהצלחה.
השבמחקנשמע שאת חווה הכל על הצד הטוב ביותר.