איך הגעתי לפה?
קמתי משינת הצהריים שלי. הגשם עדיין תיקתק לי על החלון. כשירדתי במדרגות ראיתי את נינה יושבת על השטיח עם כוס קפה קר ביד ובוהה בדממה בגשם האפור שוטף את העיירה הזו. היא אפילו לא התייחסה אליי. קשה שלא לשקוע בתוך האור האפור שבחוץ, שעות הדמדומים של יום אפרורי, שניה לפני שהשמש החבויה איפשהו נעלמת כליל.
הכנתי לי קפה ביודעין שרק עוד כמה שעות אצטרך לישון שוב. הצטרפתי אליה לצפייה בהיעלמות השמש. לא החלפנו מילה, כל אחת מאיתנו הייתה בחיים משלה.
הגשם התחיל לשטוף את כל השלג שהצטבר בחורף. תושבי העיירה הקטנה הזו בדרום אונטריו עמדו כמונו צופים במרפסות הנקיות שלהם אחרי חודשים שכיסה אותן השלג. המים שזרמו על הכבישים השחורים והרטובים, הערפל המלנכולי שנארג בין העצים הצנומים חסרי הירק, והביתי עץ הרטובים – כל אלו נתנו המון ציפיות למה שבקרוב עומד להגיע – האביב.
בקרוב נראה את הלבלוב על העצים האנורקסיים. בקרוב הדשא יהיה ירוק כשנצא מהבית. יהיה באמת את הריח של הפריחה של אפריל. יהיה לנו שמש, יהיה לנו ירוק, יהיה צבעים בעיניים. יהיה תקווה לצמיחה של חיים חדשים.
אך בעבור אנשי קיימברידג' זאת תקווה שמישהו יבוא ויסחוף אותם מפה. אם זאת נערה בת 15 שחולמת להיות שחקנית, מחכה ששחקן מפורסם יגיע מהוליווד ויעצור לתדלק בעיר – יראה אותה, יתאהב בה וייקח אותה מאביה המדכא. או שזאת עקרת בית בת 27 עם 5 ילדים שחולמת שתפגוש באינטרנט את הגבר שיבנה לה בית מכובד יותר ויממן את הבית הספר לילדים כדי שהיא תוכל לפנות לעצמה זמן ולהתחיל להשקיע בעצמה. ואולי זה הסטודנט לארכיטקטורה שמחכה שיקבל הצעת עבודה בטורונטו ואז סוף סוף יוכל לעזוב את הבית. כולם פה מחכים. מחכים למשהו טוב שיקרה להם.
אבל אף אחד לא מעלה על דעתו שזה לא יהיה כוח חיצוני שיעשה זאת עבורם. לאף אחד אין את הכוח או המודעות להבין שרק הם בלבד יכולים לעשות צעד משמעותי בחייהם. הם כבולים בכבלי המחשבה שכרכו אותם במשך כל חייהם על ידי המשפחה, המורים בבית הספר ועל ידי אנשי הדת. וכי מי יבוא מבחוץ ויגיד שכל מה שהאמינו כל חייהם זהו בעצם רק זווית ראייה סובייקטיבית. אני?
פתאום מצאתי את עצמי הופכת להיות אחת מהם. נמלטתי מהחיים שהיו לי בישראל כדי להבין מה אני באמת רוצה. נמלטתי כי הרגשתי חנוקה בארץ. כל שנות העשרים שלי, השנים שיש לך המון אופטימיות, תקווה, אנרגיות וחיוניות נשרפו במרוץ האגרסיבי הזה של להגשים את חלומותייך ולהוכיח את עצמך. כל כך הרבה דחיות וכל כך הרבה לשמוע "לא". התחושה התמידית הזו של להיות בינונית וממוצעת.... בסוף הדלק נגמר לפני שהחיים בכלל התחילו. סיימתי את התיכון במטרה אחת מאוד ברורה: להיות במאית ותסריטאית.
עכשיו בגיל 29, כשאני כבר אמורה להיות עם בית וילדים, אני מוצאת את עצמי מחפשת מטרה חדשה בחיים. אני חשה מעט אשמה שלא נתתי את הזמן הזה של לטעום לאט לאט מהחיים... שהתפשרתי על החוויה של ההתבוננות והחקר שבא עם שנות העשרים המוקדמות. רב הישראלים יוצאים לעבודה בעגלות אחרי הצבא, חוסכים כסף לטיול הגדול, חווים, מקבלים ריגושים שמעצבים את האישיות שלהם ואז... נכנסים מוכנים לחיים לצד המפלצת התובענית: החיים בישראל: להיאבק בעבודה, להלחם על מקום ראוי. להיאבק על חיי היומיום, מול המס הכנסה, ביטוח הלאומי הציני, עליית המחירים המאסיבית של הביצים והחלב. רק נחשו מה אינו עולה? המשכורת. אתה חולם לחסוך מעט כסף בעבודה קשה עבור בית משלך או רכב משלך מבלי להיות תלוי בבעל הבית או תחבורה אך מוצא את עצמך מתפקח מהאשליות לנוכח המחירים. כל חייך תהיה "מידל קלאס" שנאבק לגמור את החודש. וכשאתה חוסך קצת בסוף השנה, אתה כל כך גמור מהעבודה שאתה חייב כמה ימי חופש בחו''ל.
מה קורה שהדבר שאתה הכי אוהב לעשות בעולם, עולה לך הון? אמן חייב לעשות אומנות וזהו עבורו אוויר לנשימה. המוסיקאי יקח גיטרה ויפרוט כמה מיתרים וברגע של השראה יכתוב מנגינה ושיר. הזמרת תפצה את פיה ותשיר בין אם זה מקלחת או במה. הסופר יפתח מחשב ויכתוב סיפור.
הבמאי? תלוי בקרנות ומשקיעים כדי לגייס לפחות כמה אלפי דולרים כדי להגשים את חזונו המופלא: מצלמות, שחקנים, ציוד, אנשים צוות, לוקיישנים, אוכל, איפור, עריכה, סאונד, אפקטים והיריעה קצרה מלהכיל. אם לבמאי אין כסף, הוא אינו יכול לקום ולקחת משהו כדי לנשום.
ככה נותרתי עם עולמות רבים בראשי, עולמות עם צבעים, צלילים, אפקטים, ודמויות שאינן קיימות. כמו אלוהים שאינו יכול לברוא עולם. ואז מי אני עתה? סתם בן אדם. בן אדם קטן ומושתן שבא לחוץ לארץ, לעיירה שרב אוכלוסייתה היא אוכלוסיית "חינוך מיוחד" כדי להיות מוכרת בדוכן לקוסמטיקה ואיפור. שמתי מאחורה את העבר שלי, את מי שאני, את העולמות שהצטברו לי. אך החומר עוד דולף. והעולמות האלו דולפים לי מהמכחול לאיפור כשאני מנסה למכור ללקוחה הקנדית.
זה העונש שגזרתי על עצמי כי רצתי מהתיכון ולאוניברסיטה. אפילו מדלגת על הצבא. ממהרת מאוד כדי שבגיל 30 כבר אוכל להתפרנס מכתיבה בבית בזמן שאני משריצה ילדים.
בראש שלי תמיד היה את התמונה של בית עם גדר לבנה ודשא ירוק. אקלים אמריקאי ואוטו עם גג נפתח. תמיד חלמתי אמריקה. ישראל היתה עבורי תחנת ביניים. היתה לי תוכנית ברורה מאוד. להצליח ולהמשיך הלאה. אך היצור המזוקן שם למעלה (אם יש דבר כזה) צוחק עליי בקולי קולות (וגם נינה צוחקת לה עם המבט הממזרי שלה) כשאני מתכננת תוכניות.
"את מבזבזת את הזמן שלך פה" אומרת לי נינה כשאני מחלקת סמפלים בחינם לעוברים ושבים. כל מי שמסכימה לקחת סמפל, אני עוטה עליה ומנסה למכור.
לא יודעת איך לענות על זה. אני לא יודעת איך הגעתי לפה.
אבל כשקמתי משנת הצהריים שלי ביום החופש שלי, לא הרגשתי את החרדות והטרטור שאני תמיד מרגישה במלוא עוצמתן כשאני ישנה צהריים בישראל. אלו הם הרגעים שכל החרדה הקיומית שלי עולה במלוא כיעורה: האם אעמוד בדד ליינים? האם אחסוך מספיק כסף? האם לא יפטרו אותי? האם הסרט שלי בכלל יקבל תקציב? ולרב- האם אקבל עבודה חדשה בקרוב? האם אי פעם מישהו בכלל יתאהב בי? האם אתחתן ואביא ילדים במציאות העגומה הזו?
יש לי פה שקט. החרדה היחידה שלי זה שאמכור מספיק כדי לחסוך כסף וששוטרי ההגירה לא יתפסו אותי.
"אבל היו לך חיים טובים בישראל, למה לך לעזוב? היית מפיקה!" אומרת נינה, מתרשמת מהניסיון התעסוקתי שלי
"אבל זה לא מה שרציתי לעשות. סך הכל רציתי ליצור ולהביא את זה לידי הגשמה. אני לא רוצה לתכנן לוח זמנים ולהיות תלויה בעשרות אנשים ובהיררכיה מטומטמת כדי להגיש פרק לשידור בזמן. אני רוצה לעבוד עם שחקנים, לראות איך הדמויות שלי רוקמות בשר ונשמה. לראות אותם דרך העדשה של הצלם המוכשר שלי ולחבר את פיסות הפאזל בסיפור בחדר העריכה. נדוש ככל שזה ישמע, אני רוצה לעשות אומנות".
"כן, מכירות זה הפתרון..."
אולי פה אלמד למכור את עצמי. אם אצליח למכור לאישה קרם פנים, אולי אצליח למכור את הסיפור שלי. אך קודם כל עליי להחזיר את התשוקה והחיונית שלי בחזרה. התשוקה שלי לחזור לשפץ את התסריט שלא נגעתי בו כבר למעלה משנה. התסריט שאם אצליח לשפרו יהיה דבר מדהים, אך נדרש כוחות נפש אדירים כדי לדחוף אותו, כמו שדחפתי את הפרויקטים האחרונים שלי. שלמרות שהרמתי סרטים, עדיין לא יצא ממני בן אדם שאוכל להיות גא בו.
ומתי תהי גאה בעצמך?
ביום שבו אקבל משכורת על הדברים שאני נהנית לעשות. שאני אשמח לקום בבוקר ולעבוד קשה עבור משהו שיש בו תועלת אמיתית עבורי. משהו בלתי נשכח. שאוכל להרשות לעצמי לעשות רשיון, לקנות אוטו ובית. לא לחיות בדוחק ולהלחם לגמור את החודש ולהביא ילדים בתנאים כאלה. גם אם זה אומר שאצטרך לחפש את עתידי במדינה אחרת. אלוהים, אני מקווה שזאת לא תהיה קנדה.
אך מעבר לזה, הדבר שבאמת ובתמים יספק אותי בחיים – להשפיע על חייהם של אנשים אחרים. להשפיע כמה שיותר. להיות האדם שבא מחוץ למערה של אנשי העיירה המנומנמת הזו ולטלטל אותם באכזריות. להגיד להם קומו ועשו משהו עם עצמכם. העולם שלכם אינו ברירת מחדל. יש לכם את הכסף המינימלי של לקחת את האוטו ולצאת לטורונטו. יש לכם אפשרות לקום ולהגשים חלומות מבלי לחכות לאישור של הבעל או הבן זוג.
אני לא פוליטיקאית. אני לא טירנית ואני לא אשת מלוכה. מעולם לא הייתי טובה בלשנות אנשים במילה. הייתי מביאה אוסף של אנשים לאולם קולנוע ומציגה את הסיפור שלי – כסוג של נקודות למחשבה עבור כל צופה, באשר הוא אוהב את הסרט או לא, ואז להשפיע עליו לבצע החלטה משמעותית בחייו.
כשאני משפיעה, זוכרים אותי.
נינה מבוגרת ממני בשנה. היא כבר ראתה דברים בחיים. היא לא מנסה להיות חברה שלך. לא אכפת לה מכלום. כל מה שהיא רוצה זה שקט, לטענתה. אך היא גם רוצה ריגוש. האם זה יתכן השקט בשילוב עם הריגוש?
בחלומות שלי, לאנשים יש משמעות סימבולית. כל אדם המופיע לי בחלום מסמך צד מסויים באישות שלי. אילו הכל היה חלום, נינה היתה מסמלת את הצד שלי שלא מוצא את עצמו. שתמיד מחפש אחרי משהו מעניין יותר ומספק יותר. ובכל מקום שהיא ישנה, כואב לה הגב. לא מוצאת את התנוחה המתאימה.
נינה נורא שלילית. לא שאנחנו לא מסתדרות, אבל אני חוששת שיש לה השפעה פסימית עליי. באתי לפה כדי לחסוך כסף ללימודים ומגורים בעיר חלומותיי – ניו יורק. ועכשיו אני מרגישה שזה חסר טעם. מה הסיכויים לחסוך פה כל כך הרבה כסף?
אני מבלה את מרב שעותיי עם נינה – הן בחדר השינה שאנחנו חולקות והן בעגלה. רב הזמן כל אחת מאיתנו בשקט עם עולמה. מאז שראיתיה לראשונה, נינה נראתה לי אניגמטית. כאילו השאירה משהו מאחורה. עיניה בוהות כל הזמן אל תוך נקודה מסוימת במרחב, אך מחשבותיה בעולם משלה. מחפשת אחרי הווה טוב יותר. נינה חותכת בלי אשמה את כבלי העבר שלה. היא אינה מתכננת כלום. היא תשלוף את הסוודר הראשון שנמצא לידה כדי ללבוש לעבודה. היא מסוגלת לקום מחר ולטוס לחצי השני של העולם. רק ההווה קיים עבורה ואתה לא יכול לצפות מה היא תחליט כל עשר דקות. והיא צוחקת עליי.
היא צוחקת שאני משטיחה את התוכנית שלי לשנה וחצי הקרובות: להרוויח כסף בשנה, להגיע ל60 אלף דולר כדי לממן את לימודי התואר שני בקולנוע בניו יורק. למעשה, זה הדבר היחיד אולי שיכול להעלות חיוך על ארשת פניה הקרות והנוקשות – כשאני מתכננת.
בהפקה, אתה חייב לכתוב תוכנית עבודה למשך כל עונת הצילומים והעריכה. לתכנן הכל בקפידה ולחשב כל צעד מראש. כל יום הדברים משתנים ובעקבות כל גם צריך לארגן מחדש את כל השנה וחצי האלו בתוכנית. כך שיוצא שכל עבודתך זה לתכנן דברים מחדש, לשבץ משמרות מחדש. אינך יכול לזרום עם השינויים, אתה חייב להתארגן כל הזמן מחדש. כל שינוי קל בתוכנית, מחייב עתיד מאורגן חדש.
אז כל פעם שיש שיבוש קל בתוכנית שלי, אני מתארגנת מחדש לשנה וחצי הקרובות. אז אולי לא יהיה לי מספיק כסף ללימודים, לפחות שאחסוך חודשיים לשכר דירה בניו יורק ואחיה שם על מלצרות כמה שהשהות שלי מאפשרת לי. ואולי אמצא גבר אמריקאי להתחתן איתו ואשאר שם תמיד.
הנה נינה שוב צוחקת.
"את לא יכולה פשוט להנות מהרגע?"
איך עושים זאת?
איך חיים את הרגע?
איך פשוט "זורמים"?
איך אני כותבת את כל הטקסט הזה מבלי לדעת על מה הסיפור?
איך הגעתי לפה?
