הדרך מגרוזנברג לאלנבי ממש קצרה ולכן לא היה נראה לי שיקרה משהו אם אלך לבד ב4 לפנות בוקר. אבל דברים הסתבכו לי קצת. איכשהו הצלחתי להתבלבל לתוך נחלת בנימין ולשכוח איפה זה אלנבי. אני לא זוכרת באיזה שלב שמתי לב שמישהו התחיל לעקוב אחריי.
זה תמיד היה בסיוטים שלי ובפראנויות הרחוב שלי, שמישהו יעקוב אחריי. ואיכשהו זה תמיד התברר כבדיה. כל חיי הכנתי את עצמי לרגע הזה שחלילה מישהו יעקוב אחריי ואני אצטרך להגן על עצמי. החזקתי חזק את האייפון שלי מוכנה לחיוג. הצמדתי את התיק שלי אליי. הוא יכל להיות נשק מצוין אלמלא פחדתי לשבור את הטבלט היקר שבתוכו.
באיזשהו שלב נראה לי מוזר שהוא הולך אחרי לכל רחוב שאני נכנסת אליו בטעות. ואז הבנתי הוא באמת עוקב אחריי! והוא עשה זאת בצורה מאוד לא אלגנטית. כל אימת שחציתי את הכביש, הוא חצה אחרי. זיגזגתי את הכביש חמש פעמים והוא פשוט נצמד לגבי. בראש שלי אני מריצה תסריטים כיצד אני איאנס, ואז אקח מונית למשטרת לב דיזנגוף, ויעשו עליי בדיקות ואז אצטרך לתת דיוקן פנים. הוא היה שחור אבל אין אני מצליחה להחליט האם הוא אתיופי או סודני. איך הם יתפסו אותו? אני לא מצליחה לתאר אותו!
ניסיתי ללכת ממש מהר ולהיות במרחק צעקה מעוברי אורח ברחוב.
ואז היינו לבד בחניון מונטיפיורי. שתי דקות המפחידות בחיי. הוא נעמד מולי ושלח ידיים לעברי. פה הבנתי שזה אמיתי והסיוט הכי גדול של חיי עמד להתממש.
ממש לא התאים לי להיות קורבן אונס ברחוב. לא מתאים לי הטראומה הזו. אני לא הטיפוס שישכב על הרצפה ויבכה. אם הוא נוגע בי, אני מפליאה בו מכות רצח רק מהעצבים שהוא בכלל העז להתקרב אליי. ולא מכות אלגנטיות של נינג'ות מהסרטים, אלא כאפות באוויר וציפורניים על הפרצוף. ואולי עקב בעין. שיט למה אני לובשת נעלי סירה?!
לא אכפת לי שהוא יותר חזק ממני, אבל הוא טעה שבחר להתעסק איתי. את הכעס הזה הוצאתי בצעקות לעברו. "די ללכת אחריי!!! קישטא!" הוא היה די המום מהצעקות שלי שזה הספיק לי כדי להתחמק ולצעוק את כל דרכי עד לאלנבי. אבל הוא המשיך לעקוב אחרי גם ברחוב הומה אנשים עד שנכנסתי לקיוסק. הוא בחן לכאורה את הסיגריות בקיוסק. הבטתי במוכר וראיתי שהוא סוג של ערס גרוזיני או בוכרי ואמרתי לו שהבחור עוקב אחריי. יכולתי לראות את העשן יוצא מאוזניו. המוכר העצבני תיחקר אותו "למה אתה עוקב אחרי הילדה העדינה הזאת?!".
לא נשארתי כדי לראות מה קורה. הרווחתי די זמן כדי להתחמק.
אחרי הרגע הדרמטי הזה ישנו השלב הראשון שכנראה חל על כל מי שעוברת אירוע כזה או אחר – הכחשה. הכל בסדר, לא קרה כלום. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להתחמק בעורמה מכמעט האונס הזה. אין טעם להתעסק במחשבות על זה. הרי לא קרה כלום...
לא ממש שיתפתי את האירוע הזה. רק סיפרתי בקלילות בפייסבוק כחלק מתוך מכלול אירועי הלילה הלבן המעצבן. הרי זה כולה שטויות.
אבל כמה ימים אחרי זה התחיל לחלחל. הפלשבקים המלווים בתמונות שלו עוקב אחריי התחילו לרדוף אותי. ואז הבנתי שאני חייבת להודות במה שאני שונאת – שפחדתי.
אני לא יודעת למה אני שונאת להודות בזה, ולמה זה בכלל ביג דיל וזה בטח לא אבל האמת היא שפחדתי באמת באותו הרגע.
זה לא פוסט על מעקבים, הטרדה מינית או על להיות קורבן. העניין פה שאני פחדתי והייתי צריכה לדבר על זה. ואולי טיפה לבכות.
ממש לא רציתי לדבר על זה עם אמא שלי כי אז היא רק תצעק עליי למה הלכתי לבד ברחוב. לא רציתי לדבר על זה עם החברים שלי.
רציתי את החבר הכי טוב שלי.
אבל הוא לא שם. הוא צריך "הפסקה" ממני ולי זה ברור שלעולם לא נחזור להיות חברים כל כך קרובים כמו שהיינו בשבע השנים האחרונות.
במשך שנים רבות התרגלתי לדבר עמו כל יום. לשתף איתו בכל תחומי החיים. רמת האינטימיות אליה הגענו היא מה שמסבירה שיש דברים שאני מעדיפה לשתף רק איתו.
יש לי חברים מדהימים שאני אוהבת אותם יותר מכל. שלוש מחברותיי הטובות נשואות, הן כמו אחיות שלי ותמיד אוכל לסמוך עליהן שיתמכו בי בטוב וברע. ועוד חברה טובה שלי שהיתה תמיד הפרטנרית להרפתקאות החיים אבל היא חולה לאחרונה (עוד סיבה למה הייתי צריכה את החבר שלי). יש לי חבר טוב שעמו אני משתפת רק בענייני סרטים ועשייה. חבר שאני חולה עליו, שסביר להניח יכל להיות האדם המושלם ביותר לתפקיד החבר הכי טוב אלמלא הייתי חולה עליו מדי..... ושאר החברים יגידו "הו" ובזה נגמר העניין.
אין מה לעשות, יש דברים שאני מעוניינת לשתף רק עמו. ולמרות היותי ברוכת חברים, אני מרגישה לבד כשאני לא יכולה לספר שסבתא שלי מתה, על ההצעה ההזויה שקיבלתי מאוליגרך רוסי לביים סרט פרובוקטיבי בתקציב של מאות אלפי יורו (והדילמה שנתלוותה לעסקת השטן הזו ודחייתה), על הבחור החדש שאני יוצאת איתו ועל הקושי במציאת עבודה וכל הייאוש הנלווה לכך.
אני יודעת, החיים הם דלת מסתובבת ודברים משתנים כל הזמן. אנשים משתנים והחיבור ביניהם משתנה אף הוא. חברים יצאו מחיי כל הזמן ונותרו בארכיון החברים בפייסבוק, בעוד שבינתיים נכנסים אנשים חדשים ומדהימים לא פחות. אני יותר משמחה לברך על התהליך הנפלא והמרגש הזה. יש אנשים שמוטב להניחם בעבר מכיוון שהם כבר לא באותו הלך המחשבה כמוך, ואולי כבר לא עושים לך טוב. בעוד שיש אנשים חדשים שמביאים עמם משב רוח רענן אשר מייצג את האדם החדש שאתה ברגע נתון זה. החברים תמיד הם דמויות המשנה של הדמות הראשית שזה אתה. תפקידם של דמויות המשנה בדרמה היא לחזק או להנגיד את האישיות של הדמות הראשית ולכן החיבור עם החברים הוא בהתאם להלך הרוח שלך בימים אלו. אבל כמובן, זה רק עניין של זמן עד שגם הם יצאו מהדלת המסתובבת ואני למדתי לשחרר אותם ולתת לדברים לזרום.
אך היו לי רק שלושה חברי נפש במהלך חיי מספיק קרובים וקשורים כדי ליפול למלכודת הרומנטית שאני קוראת לה "תסביך צ'נדלר" (ע''ש צ'נדלר בינג מהסדרה "חברים" אשר התחתן עם חברתו הטובה ביותר, מוניקה).
וסקס, כידוע, הורס. גם כשאין שם סקס ממשי.
קל להתגבר על שברי הלב, על פרידות, על רומנים שלא הצליחו ואהבות נכזבות. על אובדן חבר טוב לא מתגברים. הקשר לא מת, הוא פשוט גוסס לאיטו עד שהופך להיות צמח. הוא שם רק כדי לאחל לו יומולדת שמח ולבוא לחתונה שלו – זה הפיינל נייל.
כשמעורבים רגשות רומנטיים יחד (קטנים ככל שיהיו) עם אהבת נפש זה גורם לכך שהמשענת הופכת לחרב. הלב החשוף והפגיע בידו של אדם שלוקח עמו חתיכה ממך לנצח.
אחרי כל זה, כשמכירים אדם חדש, במיוחד לקשר רומנטי, הלב עטוף בכל כך הרבה מגננות. איך אני אמורה להפתח אליו ולסמוך עליו אם ממילא הוא יפגע בי אחר כך. הוא אינו צריך לפגוע בי באמירה או במעשה, מספיק באי נוכחותו ברגע האמת.
אני לא רואה את עצמי מבלה את שארית חיי עם אדם שאינו החבר הכי טוב שלי. האדם שאליו אחזור הביתה ואספר לו את מה שעבר עליי באותו יום והוא יבין אותי בדיוק איך שהוא צריך להבין. בלי שיפוטיות, בלי עצות סתמיות, פשוט להקשיב ולהבין. אבל המחיר באובדן חבר כזה פשוט כבד מדי.
האם עליי לשלם את המחיר הזה כל פעם מחדש רק עבור הצ'אנס לחברות נפש? עליי לפתוח את השערים לכל מי שעבר את המבדק הבסיסי של האבטחה רק כדי לאפשר לו להיות בן בית קבוע ובכך להסתכן בהיותו גנב או רוצח. אם לא אפתח את הדלת לאף אחד, אחיה בבית הזה לבד לנצח. אולי עם כמה חתולים.
אבל אם לרב בני האדם לא אכפת ממך, על אחת כמה וכמה לחתולים ממש לא אכפת ממך.
אז כנסו, הבית שלי פתוח תמיד. נכון שאני זעופה ומרוחקת לפעמים. ולא תמיד יש לי כוח לעוד אנשים. זה תפקיד תובעני שדורש אכפתיות ותשומת לב תמידית. פירגון לצד ביקורת בונה ומפרה. המבחנים לקראת רכישת האמון קשים ביותר וכישלונם כרוך בסנקציות רבות. אבל אני יודעת דבר אחד – בחיים יש הפתעות, ואי אפשר לדעת מי האדם הבא שיכנס לפתח ביתי. האדם הנכון יתוגמל באהבה, התמסרות ונאמנות חסרת פשר. הלב שלי, לפחות מה שנשאר ממנו, יונח על כף ידו.
