(קיימת גרסא באנגלית)
כשהייתי בת 3 שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. התייחסתי לשאלה הזו בשיא הרצינות ונלחצתי מאוד לענות עליה. הרגשתי שאני מוכרחה לענות על השאלה הזו, הרי שבני אדם מחליטים מה תהיה הקריירה שלהם מהשנייה שהם נפלטו מרחם אימם!
בגן ילדים כל עולמי הסתכם ב3 מקצועות אפשריים: או רופא, או גננת או הדבר הזה שאבא עושה. לא נראה לי נאה להיות גננת כי חשבתי שלא אסבול ילדים (וצדקתי) וכיוון שלא הבנתי ממש מה אבא שלי עושה החלטתי שרופאה זה מה שנשאר.
לא הייתי ילדה מקובלת בגן. היה תמיד ברור לכולם שאני ילדה חריגה, לא היה ברור ממש למה. אולי כי הייתי נמוכה יחסית. ההיררכיה בגן היתה מאוד פשוטה: רמת המקובלות נקבעה על פי גובה. כשהגננות רצו לסדר אותנו, היו פשוט מסדרות את הילדים בטור לפי הגובה. אריק היה הראשון –הגבוה מכולם והמקובל ביותר. טוליק היה הנמוך האחרון – הכי דחוי, מכוער ובעל אופי מפלצתי. אני הייתי מאחוריו.
בהצגה של החג מולד (כן כן היה דבר כזה) לנה הגננת ליהקה ילדים לשני תפקידים ראשיים ונוצצים: הרועה והכבשה שלו. אריק כמובן קיבל את תפקיד הרועה. מי שתקבל את תפקיד הכבשה תיחשב כחברה שלו לתקופת החג מולד וכך היה ברור שזהו תפקיד נחשק מאוד. אולם ללנה היתה זו דילמה: הבחירה הייתה בין אלה, הילדה המקובלת לבין הילדה המוכשרת יותר – אני.
יום אחד גילה אריק שסבתא שלי חזרה מחופשה בישראל והביאה עמה מסטיק טורבו. אותו המסטיק הנכחד בעל עטיפה של מכונית ספורט יוקרתית. בזמנו היה מנהג לאסוף עטיפות מסטיק. לי היה אוסף מפואר של עטיפות מהמסטיקים שסבתי נהגה לייבא לי מישראל ומשוק היהודי שבו מבריחים מסטיקים מישראל.
לא האמנתי אך אריק באמת ניגש אליי, בשיא הנונשלנטיות ומלווה בפמלייה יוקרתית לא פחות ואמר: "אם תתני לי את המסטיק שלך, אתן לך להיות הכבשה שלי". וואו, איזה זוהר, איזה כבוד!
וכך זכיתי להיות הכבשה בהצגת החג מולד. אמא סיפרה לכל המשפחה כיצד זכתה בתה היחידה בתפקיד הראשי בהצגה ואף התחברה לאריק וחבריו. למדתי שבחיים צריך יותר מכישרון כדי להגיע ליעד הנכסף, יותר מחוכמה וחריפות, לפעמים צריך מסטיק טורבו.
אך זה היה רגע הזוהר היחידי שלי בגן ילדים. אמא שלי באה מדי פעם לאסוף אותי מהגן וחיפשה אותי בין הילדים המשחקים. תמיד היה ניתן למצוא אותי לבד בפינה, ממחיזה בין הבובות והדובים.
בטלוויזיה הראו את הקוסמונאוט יורי גגרין. הבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: אני רוצה להיות קוסמונאוטית. הייתי מסתכלת בשמיים השחורים זרועי הכוכבים המנצנצים ובירח שהיה מחייך אליי – ואמרתי לעצמי שיום אחד אצטרף אליהם בגלל שזה לא המקום שלי פה. אני לא ממש שייכת לפה ואין לי מה לחפש פה....
בגיל שש או שבע אמרו לי שאנחנו עוזבים את מולדובה בקרוב. שאלתי לאן? סך הכל המדינות שהכרתי היה אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והעושר הצבעוני המשמח. ארץ הדיסנילנד למעשה. או אפריקה – מדינה גדולה שנורא נורא חם בה. לאמריקה אמרה אמא.
אני כולי מאושרת, מספרת לכולם שאני עוזבת לאמריקה. ילדה אחת אמרה שאמא שלי סתם עובדת עליי ואנחנו בטח עוברים לישראל. כל ההורים משקרים שעוברים לאמריקה בגלל הפחד שיגלו שאנחנו יהודים או משהו כזה. בכיתי והתעקשתי שלי אף פעם לא משקרים – אנחנו עוברים לאמריקה!!! ייייאאאוווו!!!!
מה מרה היתה אכזבתי לעמוד בשדה התעופה בן גוריון ולראות דגל כחול לבן עם כוכב, ובעיקר אני לא רואה שום דגל כחול אדום עם כוכבים.
"ברוכה הבאה לישראל!!!" צהלה אמא זחוחה מאושר במחשבה שסוף סוף הביאה את הילדה לירושלים הבנויה ולא תצטרך לעבור אנטישמיות.
"אבל.... אבל...." סיננתי בשקט
"אבל מה?"
"אבל הבטחתם לי אמריקה!!!" בכיתי
"ישראל הרבה יותר טובה לנו. זאת מדינת היהודים. את יהודיה! את צריכה להיות שמחה וגאה שהגעת לפה. סבא וסבתא חלמו על זה במשך דורות! זה המקום שבו אנו שייכים" הרצתה אמא.
אם זה המקום שבו אני אמורה להיות שייכת אז אני שמחה. הרי בזה מדובר – אני יהודיה ובמולדובה לא הייתי שייכת בגלל זה. ישראל תפתור את כל בעיותיי.
הסתפקתי באמריקה בטלוויזיה בבת ים. בעיקר בברלי הילס 90210 ודומיו. רב שנותיי הראשונות ביליתי מול הטלוויזיה כי בחוץ הילדים לא משחקים עם רוסיות. למדתי עברית מאוד מאוד מהר מקריאת כתוביות בטלוויזיה. אמא דאגה שאני מבזבזת את חיי מול הטלוויזיה ועם ספרים. אמרתי שאני לומדת המון מהטלוויזיה ומכירה בעל פה תוכניות טלוויזיה. "אבל מה זה יתן לך בחיים? מה יעזור לך להסתכל כל היום בנישוקים כל הזמן. וקלי הברבי הזאתי? איך היא מדברת? כמו חתולה מיאו מיאו" התלוננה אמא. אבל אני אהבתי את כל הרומנים הזוהרים האלו. ומתתי כבר להיות גדולה כדי לעבור את הדרמות המרגשות האלו: אהבה, סקס, בגידות, בגדים יפים וכו. נראה לי מא-גניב כשאתה מבוגר ועובר דברים כאלה אזי אתה נחשב למגניב יותר וראוי ללבוש מעיל עור.
תמיד חלמתי על גבר מא-גניב עם מעיל עור, עם פס קירח בגבה ונשמה מיוסרת. כזה שישב על המדרגות וירים את מבטו אליי מבלי להרים את ראשו ברגע שאעבור מולו. הילד הרע האולטימטיבי והחלקלק כמו הגריז בשיערו שיבוא ויסחוף אותי על האופנוע שלו ואז יהפוך אותי לילדה רע כשיקח את תומתי בנשף האביב. ואז יבגוד בי עם החברה הכי טובה שלי וזה יהפוך אותי למא-גניבה. כי זה כמו בברלי הילס.
כשלמדתי עברית עדיין לא אהבו לשחק איתי. כי אז המציאו תירוץ חדש – אני לא שומעת טוב. אבל מצאתי דרכים אחרות להתחבר עם הכיתה. התחלתי להופיע מולם ולשיר בסוף ימי שישי בשעת הבידור הכיתתי. הכיתה מאוד מאוד אהבה לצפות בי שרה מולם.
ואז הבנתי שאני רוצה להופיע על הבמה ולשיר. כמובן! הרי כל הזמן הייתי שרה באוטו בטיולים עם ההורים שלי ואמי הייתה מביטה בי באהבה ואומרת "הו אניצ'קה אהובתי, את שרה בדיוק כמו אביך". אז בעצם נועדתי להיות כוכבת!
כשעזבנו את בת ים לטובת אשדוד שוב הסתמנה תקווה עבורי. בת ים לא אהבה רוסים. וזה היה לפני עליית הרוסים הגדולה לבת ים של היום. בבת ים של תחילת 90' אם היית רואה רוסי ברחוב היית אומר "יאו, תראה רוסי!" מרוב שזה היה נדיר בזמנו. באשדוד כולם היו רוסים וכאן זה היה המקום להיות שייכת. אך גם שם זה לא קרה.
בכיתה ב' איבחנו אצלי בעיית שמיעה והוחלט להתאים לי מכשיר שמיעה. למרות שיכולתי עדיין לשמוע ברמה הסבירה, החליטו לתת לי הגברה מקסימלית. הפעם הראשונה שהרכבתי מכשירי שמיעה הרגיש כאילו הווליום של העולם הוגבר פי אלף ויכולתי לשמוע הכל כמו סופרמן. כמובן שזה היה סבל ורציתי לזרוק את המכשירים לגלגלי
האוטובוסים. אך בסוף התרגלתי, רק היתה בעיה אחת – בלעדי המכשיר העולם היה
MUTE.
אמא סירבה לשלב אותי בכיתות מיוחדות עם ילדים חירשים ולקויי שמיעה כמו שהעובדת הסוציאלית ציפתה ממנה. היא התעקשה שאשתלב בכיתות הרגילות. היה לי קשה לעמוד בקצב של כולם ולפעמים תגובתי המאוחרת גרמה לי להיראות כמו סתומה. אמא רצתה שאהיה כמו כולם ואשתלב. כמובן שמעולם לא השתלבתי אולם זוהי היתה ההחלטה הנבונה ביותר שאמי ביצעה בחיי. כל יום בבית הספר היה כמו מלחמת הישרדות. לעבור תקשורת בסיסית מבלי לחטוף מטח צחוקים, מבלי לחטוף קללות ופרצי לעג. עדיין חלמתי לעבור לחלל החיצון עם הכוכבים אך לא ממש הלך לי עם מתימטיקה ותחומי המדע. אני פשוט לא טובה במספרים. זה בטח לא קשור לזה שאמא שלי מורה לחשבון ולפעמים פתירת תרגיל בחשבון הרגיש לי כאילו מכוון אקדח לרקתי ואמות אם לא אפתור את התרגיל נכון. וכך נגוז חלום האסטרונומיה.
קרן האור התגלתה דווקא בשכונה. השכונה החדשה שרק התחילה להתפתח היתה מלאה בדיירים רוסים שהתחילו לאכלס את השכונה. כמו כן גם באו הילדים אשר כל אחד מהם היה חדש כמוני והגיע ממקום כזה או אחר בארץ. בהתחלה כולם שיחקו עם כולם אך עם הזמן התחילו להתגבש חברויות. ילדי בניין 31 לא מסתובבים עם בניין 33 אבל לפעמים בניין 29 מסתובב עם שני הבניינים. רק חלילה לא מסתובבים עם בניין 38 או 41 אין דבר כזה.
כך הכרתי את מאיה, מקומה 1 ואת רעיה מקומה 3. שיחקנו גומי והן היו נחמדות אליי באופן מפתיע. הן היו סובלניות אליי בהרבה. השתדלו לוודא שאשמע היטב ושאבין גם אם דיברו רוסית (שדי שכחתי) ואפילו כעסו על ילדים אחרים והגנו עליי. כשהתחלתי לשיר בעת שקפצתי על גומי הן עצרו והביטו בי בהלם.
"מה?" שאלתי
"מה את עושה?" שאלה מאיה
"שרה...?"
"אז אל תעשי זאת"
"מה? למה?"
מאיה החליפה צבעים ועשתה את הפנים ה-ללכת-על-ביצים שלה (אשר היא עושה עד היום)
"המממ... את מזייפת". הבטתי ברעיה שאישרה את דבריה.
"מה? אני לא"
"כן את כן"
"אתן לא מבינות כלום בשירה. אני הופעתי מול הכיתה כל יום שישי! והם התחננו שאשיר מולם"
הטחתי בהן האשמות על קנאה וחוסר פירגון ורצתי לבכות לאמא
"אמא הן טוענות שאני מזייפת"
אמא ליטפה אותי ברוך ואמרה "כן זה נכון קיסקה שלי, את מזייפת"
כל המציאות השתנתה מול עיניי
"על מה את מדברת, אבל הייתי מופיעה מול הכיתה.... הם אהבו את זה...."
ובראשי חזרו אליי הזיכרונות של פני הילדים הצוחקים כששרתי מולם, הכאפות של הבנים שהביאו לחברם, הצחוקים, הלעג והשעשוע מהבידור השבועי.
"אבל... אבל... אמרת שאני שרה כמו אבא"
"נכון יקרתי, את שרה כמו אבא..." ואז הביטה אמא במיאוס באבא. "הכי טוב שפשוט תשלימי עם זה, השניידמנים לא יודעים לשיר".
מאיה ורעיה הפכו לחברותיי הטובות ביותר כשהייתי בת עשר ועד היום. תמיד יכולתי לסמוך עליהן שיהיו כנות איתי. בין עם מדובר בבגדים או בעבודות שלי. הן גם יגידו כל מה שהן חושבות על הגברים בחיי. והכי חשוב, במשך 20 שנות חיי הראשונות הן היו היחידות שתמכו ברצוני לעשות קולנוע בארץ ובעולם, גם אם הם חשבו שאני חיה בסרט, הן עודדו אותי.
באשדוד בעצם גיליתי את אהבתי לעולם המשחק, התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע. כל שנות התבגרותי ביליתי בפנטזיות על חיים לצד כוכבים הוליוודיים ותירגלתי הליכה על השטיח האדום, כמו כן חיברתי נאומי תודה לאוסקר ולאמי מול המראה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה להיות שחקנית. הבמה והמצלמה קרצו לי מאוד – אך כאשר המורה שלי לדרמה שם לב שיש נטייה להשתלט על כל הבמה, הסיפור, הקאסט והמיזנסצנה, הבנתי שמקומי מאחורי הקלעים. הרצון להיות אלוהים.
בחטיבת ביניים, החיים לצד קושי בשמיעה בעיירה דרומית קרתנית, גרמו לי לחיות חיים של הישרדות. כל יום היה מאבק לעבור את היום בשלום – החל מהצקות חוזרות ונשנות מצד הילדים בבית הספר, ערך עצמי נמוך מאוד כנערה בגיל ההתבגרות ויחד עם זה גם קושי לעבור את הלימודים והמבחנים במגמה עיונית מוגברת למתקדמים. תחת החינוך הנוקשה של אמי השאפתנית, לא פלא שגם אני שאפתי ליותר ובניתי לעצמי ציפיות להגיע רחוק ככל האפשר. מה שהחזיק אותי לעבור את כל הקשיים, גם בתיכון, הוא פשוט החלום שיום אחד אהיה במאית – תסריטאית . אעבור את כל מה שאצטרך לעבור על מנת להגשים את חלומי.
אמא רצתה שאבחר בהיי טק או מחשבים. משהו פרקטי. משהו שלא אצטרך מיומנות תקשורתיות. איך אוכל להיות במאית אם אני נראית כמו עוף מוזר – נחבאת אל הכלים, חסרת כל כריזמה, יכולת להגיד משפט נורמלי מהפה מבלי לגמגם, ובעיקר... לדבר בטלפון. דבר פשוט מאוד לאנשים רגילים, אך משימה בלתי אפשרית עבורי.
כאשר הכרתי את ואלי בתיכון, הכל השתנה. את ואלי הכרתי דרך חברים. הוא היה כריזמטי, סוחף, עשיר בידע וניסיון חיים. ובעיקר שאפתן עד לאין שיעור. הוא הצהיר על עצמו כעל אלוהים. ואני? אלה מן המניין. למרות שהוא היה די משוגע, בזכותו רכשתי ביטחון עצמי ואמונה שאני יכולה לעשות כל מה שאבחר ולא משנה מה יגידו אחרים. הוא לימד אותי כיצד להגיד "זין על הכל". וכך הפכתי לבעלת נוכחות, יכולת לדעת ולהגדיר מה אני רוצה ובעיקר, לעורר בעצמי את תשומת לב החברה. הוא ליווה אותי בכל השלב של סיום התיכון, הבגרויות המייאשות, הפסיכומטרי, הניסיונות החוזרות ונשנות להתקבל ללימודי קולנוע. הוא היה אהבת חיי, והוא נפרד ממני כשהתקבלתי ללימודי קולנוע. אבל עד היום אני מחזיקה בשיעור החשוב שהוא לימד אותי : "אם את עושה סרטים, אם את חייה בסרט, אז תעשי במו ידייך את הסרט של חייך".
כל שנות התיכון היו מאבק עם ההורים לגבי תחום הלימודים. מאבק עם המורים. מאבק עם הממסד. עם כולם. אבל בלתי אפשרי להוריד את אנה מהסרט שהיא חיה בו. בשיעורים לא הקשבתי, רק כתבתי סיפורים. בעיקר סיפורי זימה רומנטיים והבנות בכיתה היו עומדות בתור כדי לקרוא את הפנטזיות העסיסיות ולהעביר את היום האפור והמשעמם.
מהנק' שעמדתי בה בתיכון והבטתי אל העתיד שלי – האפשרויות היו אינסופיות. העולם כולו חיכה לי. מעולם לא ראיתי את עצמי תקועה בעשייה הישראלית בלבד אך מאידך תמיד חלמתי לעשות שינוי במפת הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. ושינוי, כידוע, עושים מבפנים.
הצעד הראשון היה להתקבל למגמת קולנוע באוניברסיטת תל אביב. משימה שלקחה לי 3 שנים לממש. עברתי פעמיים פסיכומטרי ולא עמדתי בדרישות הסף. בינתיים למדתי שנה באומנויות רב תחומית באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עיתונות. כן, שקלתי קריירה חלופית כעיתונאית.
עם בית ספר לעיתונות לא הלך לי. לא הבנתי מה הבעיה לראיין ולכתוב כתבת פרופיל על...אלוהים?
מהר מאוד גיליתי שאני שונאת את השאיפה המתיימרת לאמת. מהי האמת בכלל? מי אתה, כבנאדם, בכלל יכול להחליט שמה שעינייך רואות היא האמת לאמיתה? אהבתי לכתוב. אהבתי לספר סיפורים של אנשים. הנטייה שלי להוסיף צבע ודרמה לכל סיפור הוסיפה לטענה שמקומי בקולנוע – אני מספרת סיפורים וזוהי המהות של חיי. לא רק סיפורים, אני חולמת חלומות גדולים, ועליי ללמוד כלים כיצד להביא אותם אל המסך. כיצד לספר סיפור מנק' מבט אישית, פילוסופית ויפה לעין.
בסופו של דבר קיבלו אותי לחוג לקולנוע דווקא בזכות תסריט ולא בגלל ציונים הממוצעים שלי.כמובן, גם השנים באקדמיה היו מאבק. המאבק מול ראש החוג שהיה אדיש לילדה הקטנה החירשת ממולדובה בת להורים ממעמד הביניים בדרום. המאבק לקפוץ ולהראות לו "הנה אני, קטנה אבל סך הכל רוצה לבוא ולספר סיפור". לא התקבלתי ליחידת העילית של מגמת הפקה היוקרתית בארץ, ובמזרח התיכון אולי. אבל לא יכולתי לתת לאדם אחד לגנוז לי את החלום אחרי כל הדרך הארוכה הזו. התעקשתי לעשות סרטים קטנים בכל מסגרת שניתנה לי. הצלחתי לגייס את תמיכתם של טובי המורות בחוג: אלה שחף מהצד של לימודי טלויזיה ומיכל בת אדם, שהייתה בזמנו המודל עבורי כבמאית ולימדה אותי את כל הבסיס לעבודה מול שחקנים.
גם שכאשר סוף סוף נכנע ראש המגמה וקיבל אותי למגמה לא תמו בזאת תלאותיי. במהלך הלימודים עשינו סרטי קייץ. לא קיבלתי אישור לעשות את הסרט. הלכתי ועשיתי בכל זאת. רק כשראו את הסרט, אישרו. ואז הגיע השלב של הסרט גמר... גם עליו לא קיבלתי אישור.
יום אחד, אחרי עישון ג'וינט ברחבת הפקולטה לאומנויות, חשבתי מחשבה מזעזעת: מה אם האקס שלי, ואלי, יתחתן עם מישהי אחרת? את מדמיינת את עצמך בחתונה שלו?! ואז קיבלתי הארה "מה אם אעשה סרט על חתונה של האקס, מאה שחקנים וניצבים, והכל באולפן טלויזיה אחד?" – הפקה שכמובן, כסטודנטית, לא אפשרית בכלל מבחינת המשאבים העצומים שנדרשו לזה. אמרו לי "תקומי ממחר בבוקר, יעבור לך. קחי שאכטה".
מיותר לציין שלא קיבלתי אישור ותמיכה לביים את "הרי את מחודשת לי" פיילוט לדרמה קומית בת 50 דק שמבוססת בחלקה על חיי. על חבריי מבניין 31 באשדוד, הכללה את מאיה ורעיה וכמובן על זיכרונותיי מהאקס תחת הקונספט של – מה היה לו אהבת חיי היה מתחתן עם מישהי אחרת?
כשכתבתי תקציר והצגתי בכיתה מול המורה אלה שחף, ציפיתי שתגנה אותי על הטירוף שלי. שתנזוף בי כמו האחרים "איך את תממני את כל ההפקה של החתונה?" וחשבתי שעם הנזיפה, ארד מהרעיון ואמשיך הלאה בחיפוש אחרי רעיון לסרט גמר על דרמה משפחתית, או חייל בלבנון, או ערבי במחסום או ניצול שואה. רצוי פשוט וקל הפקתית, כזה שניתן לצלם בבית עם שני שחקנים וזהו
.
אך להפתעתי שמעתי "יאללה, לכי על זה"
"מה?"
אלה שחף הביטה בי במבט הנחוש והמפחיד שלה "מה את מחכה? לכי ותכתבי".
מה באמת? אני הולכת לעשות את זה?
ובאותו הרגע החל הרומן המקצועי שלי עם רוי קריספל. רוי השתדך אליי כבמאי של הסרט כאשר אני המפיקה היוצרת של הפיילוט. הקאסט נבחר על ידי תוך זמן קצר. וכל זה במקביל לחוסר התמיכה התקציבית מצד האוניברסיטה (למרות שתרמה מבחינת ציוד) ומכל הקרנות בארץ. היום הראשון לצילום החל באולפן טלויזיה באוניברסיטה, חופה שהורכבה מקוליסות ובד שיפון שקנינו אני ורוי בשוק הכרמל. צוות וקאסט של "רק" 70 איש. כך בעצם נכנסתי להפקה האדירה הזו לראשונה בחיי. חודשים של התאבדות על המשימה להרים הפקה קשה, ובעיקר מבלי שום כסף. נאלצתי לשבור את קופת החסכונות שלי לניו יורק, שהיתה מאז ומעולם החלום הכי גדול שלי, על מנת לממן את השכרת שמלת כלה מהסרט "הכלה הסורית" ודברים אחרים.
ההפקה נמשכה קרוב ל3 שנים. 3 שנים במהלכה עברנו הרבה. הבמאי שהתחתן, השחקנית שנכנסה להריון, קאסט שהחליף תסרוקות כל הזמן (כשהעלילה קורית ביום אחד). אני גירדתי כל כסף שאפשר, כולל הלוואות, מההורים ונדבות מחברים וכמובן עבדתי כמו חמור בעבודות בזויות. אני לא יודעת למה נכנסתי מההתחלה למערבולת הזו, אבל לא הייתי מחליפה בשום אופן את התענוג של לראות את השחקנים שאני בחרתי נכנסים לדמויות הדמיוניות שהופרו בראשי. רוקמות להן בשר ודם. ויותר מכך, חיי שלי, הזיכרונות שלי והעיוותים שעשיתי מהם לטובת הסרט – הוצגו על המסך הגדול כאשר עשרות אם לא מאות אנשים משתפים איתי את הסיפור שלי. צופים, מתרגשים וצוחקים. והכי חשוב – מקבלים השראה מהסרט, מקבלים תובנות ומגבשים החלטות חשובות בחייהם שלהם. כל זה, היה פשוט שווה את כל התלאות שעברתי עד כה. זהו למעשה, רבותיי, תמצית האושר עבורי.
רק אחרי הפרמיירה החליטה האוניברסיטה לתת מענק מקרן ע''ש חנה האבס. זה כיסה לי 2 משמרות עריכה.
שנתיים עברו מאז הפרמיירה של הסרט הזה ואני במקום של להיאבק על היצירה שלי במדינת ישראל. להיאבק על הפרנסה והיכולת לשלם על דירה בתל אביב. כולם יודעים כמה קשה למצוא עבודה בתחום, אך להשיג עבודה לכבדת שמיעה על אחת כמה וכמה קשה. אני עדיין מוצאת את עצמי נאבקת על הפיכת הפיילוט הזה לסדרה באחת מערוצי הטלויזיה. מקדישה כל רגע פנוי לטובת כתיבה שני סרטים באורך מלא. בזכות היותי מפיקה בפיילוט, התגלגלתי להיות מפיקת פוסט בפריים טיים. בין היתר הפקתי את הפוסט של סופר נני, דיוקן, ילדי הגירושין, ישר ללב, הניצחון של מוטי (מ"לרדת בגדול") ולעיתים אף ליהקתי ועשיתי סקאוטינג.
"הרי את מחודשת לי" זיכה אותי במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי בניו יורק ולמעשה הביא אותי להגשים את חלום התפוח הגדול, כפיצוי של היקום על כך שנאלצתי להוציא חסכונות על הסרט. אין ספק שהיותי במעמד זה נתן לי טפיחה על השכם והביא לי כוחות ואמונה זעירה שיש תכלית למפעלי.
אני ממשיכה לשתף פעולה עם רוי. בינתיים ליהקתי את סרטיו והפקתי את סרטו "אורח" אשר הוקרן בפסטיבל חיפה, בפסטיבל סירקיוז בניו יורק, פרש פילמס בצ'כיה וגרנד אוף בפולין. והזרוע עוד נטויה. ויחד עם זאת, ממשיכים לקבל סירובים ודחיות מהזכיינים על הפורמטים שאנו מגישים. לעיתים אני מרגישה שוב חוסר אונים אל מול הממסד הקטן הזה, כמו אל מול ראש המגמה מהאוניברסיטה. אני מבינה שהמאבק לא נגמר לעולם וזה תמיד יהיה מלחמת הישרדות. אבל לפחות אני לא לבד. כולנו כאן נאבקים. למזלי, הכרתי קבוצה של אנשים שבעיניי הם הכי מוכשרים בארץ: החל מעוז גוטמן, עורך וידיאו שערך לנו את "אורח", רם שני הצלם שלנו וקבוצה של שחקנים מדהימים שהתמזל מזלי ללהק ולעבוד עמם – כולם נאבקים על הפרנסה ועושים פשרות כואבות כדי ליצור.
העניין הוא, שאולי אני "הילדה החירשת הקטנה ממולדובה, מהורים ממעמד הביניים מהדרום" והסיכוי לקבל תקציב לסרט או לקבל סדרה באחת הזכייניות הוא קטן, אבל אני לא מוותרת. לפעמים קשה לי מדי להחזיק על גבי את כל המשא הכבד הזה לבד. אני עדיין בתחילת דרכי ובעלת תשוקה עזה ליצור, להגשים את הפוטנציאל שלי, לצאת מגבולות המדינה הקטנה הזו ולהמשיך ללמוד מגדולי היוצרים מחוץ לארץ: הן בברלין, אמריקה, רוסיה וכן הלאה.
.
אני רוצה זה להביא לעולם את הסיפור שלי. להביא לאנשים כוח. ואנחנו במדינה שנוטה יותר ויותר לדיכאון, מדינה שזקוקה לכוח ומשב תקווה ממש כמוני. אבל לשם כך, אצטרך את הכוח מימכם.
מקווה שעוד תשמעו עליי
אנה שנידמן
כשהייתי בת 3 שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. התייחסתי לשאלה הזו בשיא הרצינות ונלחצתי מאוד לענות עליה. הרגשתי שאני מוכרחה לענות על השאלה הזו, הרי שבני אדם מחליטים מה תהיה הקריירה שלהם מהשנייה שהם נפלטו מרחם אימם!
בגן ילדים כל עולמי הסתכם ב3 מקצועות אפשריים: או רופא, או גננת או הדבר הזה שאבא עושה. לא נראה לי נאה להיות גננת כי חשבתי שלא אסבול ילדים (וצדקתי) וכיוון שלא הבנתי ממש מה אבא שלי עושה החלטתי שרופאה זה מה שנשאר.
לא הייתי ילדה מקובלת בגן. היה תמיד ברור לכולם שאני ילדה חריגה, לא היה ברור ממש למה. אולי כי הייתי נמוכה יחסית. ההיררכיה בגן היתה מאוד פשוטה: רמת המקובלות נקבעה על פי גובה. כשהגננות רצו לסדר אותנו, היו פשוט מסדרות את הילדים בטור לפי הגובה. אריק היה הראשון –הגבוה מכולם והמקובל ביותר. טוליק היה הנמוך האחרון – הכי דחוי, מכוער ובעל אופי מפלצתי. אני הייתי מאחוריו.
בהצגה של החג מולד (כן כן היה דבר כזה) לנה הגננת ליהקה ילדים לשני תפקידים ראשיים ונוצצים: הרועה והכבשה שלו. אריק כמובן קיבל את תפקיד הרועה. מי שתקבל את תפקיד הכבשה תיחשב כחברה שלו לתקופת החג מולד וכך היה ברור שזהו תפקיד נחשק מאוד. אולם ללנה היתה זו דילמה: הבחירה הייתה בין אלה, הילדה המקובלת לבין הילדה המוכשרת יותר – אני.
יום אחד גילה אריק שסבתא שלי חזרה מחופשה בישראל והביאה עמה מסטיק טורבו. אותו המסטיק הנכחד בעל עטיפה של מכונית ספורט יוקרתית. בזמנו היה מנהג לאסוף עטיפות מסטיק. לי היה אוסף מפואר של עטיפות מהמסטיקים שסבתי נהגה לייבא לי מישראל ומשוק היהודי שבו מבריחים מסטיקים מישראל.
לא האמנתי אך אריק באמת ניגש אליי, בשיא הנונשלנטיות ומלווה בפמלייה יוקרתית לא פחות ואמר: "אם תתני לי את המסטיק שלך, אתן לך להיות הכבשה שלי". וואו, איזה זוהר, איזה כבוד!
וכך זכיתי להיות הכבשה בהצגת החג מולד. אמא סיפרה לכל המשפחה כיצד זכתה בתה היחידה בתפקיד הראשי בהצגה ואף התחברה לאריק וחבריו. למדתי שבחיים צריך יותר מכישרון כדי להגיע ליעד הנכסף, יותר מחוכמה וחריפות, לפעמים צריך מסטיק טורבו.
אך זה היה רגע הזוהר היחידי שלי בגן ילדים. אמא שלי באה מדי פעם לאסוף אותי מהגן וחיפשה אותי בין הילדים המשחקים. תמיד היה ניתן למצוא אותי לבד בפינה, ממחיזה בין הבובות והדובים.
בטלוויזיה הראו את הקוסמונאוט יורי גגרין. הבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: אני רוצה להיות קוסמונאוטית. הייתי מסתכלת בשמיים השחורים זרועי הכוכבים המנצנצים ובירח שהיה מחייך אליי – ואמרתי לעצמי שיום אחד אצטרף אליהם בגלל שזה לא המקום שלי פה. אני לא ממש שייכת לפה ואין לי מה לחפש פה....
בגיל שש או שבע אמרו לי שאנחנו עוזבים את מולדובה בקרוב. שאלתי לאן? סך הכל המדינות שהכרתי היה אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והעושר הצבעוני המשמח. ארץ הדיסנילנד למעשה. או אפריקה – מדינה גדולה שנורא נורא חם בה. לאמריקה אמרה אמא.
אני כולי מאושרת, מספרת לכולם שאני עוזבת לאמריקה. ילדה אחת אמרה שאמא שלי סתם עובדת עליי ואנחנו בטח עוברים לישראל. כל ההורים משקרים שעוברים לאמריקה בגלל הפחד שיגלו שאנחנו יהודים או משהו כזה. בכיתי והתעקשתי שלי אף פעם לא משקרים – אנחנו עוברים לאמריקה!!! ייייאאאוווו!!!!
מה מרה היתה אכזבתי לעמוד בשדה התעופה בן גוריון ולראות דגל כחול לבן עם כוכב, ובעיקר אני לא רואה שום דגל כחול אדום עם כוכבים.
"ברוכה הבאה לישראל!!!" צהלה אמא זחוחה מאושר במחשבה שסוף סוף הביאה את הילדה לירושלים הבנויה ולא תצטרך לעבור אנטישמיות.
"אבל.... אבל...." סיננתי בשקט
"אבל מה?"
"אבל הבטחתם לי אמריקה!!!" בכיתי
"ישראל הרבה יותר טובה לנו. זאת מדינת היהודים. את יהודיה! את צריכה להיות שמחה וגאה שהגעת לפה. סבא וסבתא חלמו על זה במשך דורות! זה המקום שבו אנו שייכים" הרצתה אמא.
אם זה המקום שבו אני אמורה להיות שייכת אז אני שמחה. הרי בזה מדובר – אני יהודיה ובמולדובה לא הייתי שייכת בגלל זה. ישראל תפתור את כל בעיותיי.
הסתפקתי באמריקה בטלוויזיה בבת ים. בעיקר בברלי הילס 90210 ודומיו. רב שנותיי הראשונות ביליתי מול הטלוויזיה כי בחוץ הילדים לא משחקים עם רוסיות. למדתי עברית מאוד מאוד מהר מקריאת כתוביות בטלוויזיה. אמא דאגה שאני מבזבזת את חיי מול הטלוויזיה ועם ספרים. אמרתי שאני לומדת המון מהטלוויזיה ומכירה בעל פה תוכניות טלוויזיה. "אבל מה זה יתן לך בחיים? מה יעזור לך להסתכל כל היום בנישוקים כל הזמן. וקלי הברבי הזאתי? איך היא מדברת? כמו חתולה מיאו מיאו" התלוננה אמא. אבל אני אהבתי את כל הרומנים הזוהרים האלו. ומתתי כבר להיות גדולה כדי לעבור את הדרמות המרגשות האלו: אהבה, סקס, בגידות, בגדים יפים וכו. נראה לי מא-גניב כשאתה מבוגר ועובר דברים כאלה אזי אתה נחשב למגניב יותר וראוי ללבוש מעיל עור.
תמיד חלמתי על גבר מא-גניב עם מעיל עור, עם פס קירח בגבה ונשמה מיוסרת. כזה שישב על המדרגות וירים את מבטו אליי מבלי להרים את ראשו ברגע שאעבור מולו. הילד הרע האולטימטיבי והחלקלק כמו הגריז בשיערו שיבוא ויסחוף אותי על האופנוע שלו ואז יהפוך אותי לילדה רע כשיקח את תומתי בנשף האביב. ואז יבגוד בי עם החברה הכי טובה שלי וזה יהפוך אותי למא-גניבה. כי זה כמו בברלי הילס.
כשלמדתי עברית עדיין לא אהבו לשחק איתי. כי אז המציאו תירוץ חדש – אני לא שומעת טוב. אבל מצאתי דרכים אחרות להתחבר עם הכיתה. התחלתי להופיע מולם ולשיר בסוף ימי שישי בשעת הבידור הכיתתי. הכיתה מאוד מאוד אהבה לצפות בי שרה מולם.
ואז הבנתי שאני רוצה להופיע על הבמה ולשיר. כמובן! הרי כל הזמן הייתי שרה באוטו בטיולים עם ההורים שלי ואמי הייתה מביטה בי באהבה ואומרת "הו אניצ'קה אהובתי, את שרה בדיוק כמו אביך". אז בעצם נועדתי להיות כוכבת!
כשעזבנו את בת ים לטובת אשדוד שוב הסתמנה תקווה עבורי. בת ים לא אהבה רוסים. וזה היה לפני עליית הרוסים הגדולה לבת ים של היום. בבת ים של תחילת 90' אם היית רואה רוסי ברחוב היית אומר "יאו, תראה רוסי!" מרוב שזה היה נדיר בזמנו. באשדוד כולם היו רוסים וכאן זה היה המקום להיות שייכת. אך גם שם זה לא קרה.
בכיתה ב' איבחנו אצלי בעיית שמיעה והוחלט להתאים לי מכשיר שמיעה. למרות שיכולתי עדיין לשמוע ברמה הסבירה, החליטו לתת לי הגברה מקסימלית. הפעם הראשונה שהרכבתי מכשירי שמיעה הרגיש כאילו הווליום של העולם הוגבר פי אלף ויכולתי לשמוע הכל כמו סופרמן. כמובן שזה היה סבל ורציתי לזרוק את המכשירים לגלגלי
האוטובוסים. אך בסוף התרגלתי, רק היתה בעיה אחת – בלעדי המכשיר העולם היה
MUTE.
אמא סירבה לשלב אותי בכיתות מיוחדות עם ילדים חירשים ולקויי שמיעה כמו שהעובדת הסוציאלית ציפתה ממנה. היא התעקשה שאשתלב בכיתות הרגילות. היה לי קשה לעמוד בקצב של כולם ולפעמים תגובתי המאוחרת גרמה לי להיראות כמו סתומה. אמא רצתה שאהיה כמו כולם ואשתלב. כמובן שמעולם לא השתלבתי אולם זוהי היתה ההחלטה הנבונה ביותר שאמי ביצעה בחיי. כל יום בבית הספר היה כמו מלחמת הישרדות. לעבור תקשורת בסיסית מבלי לחטוף מטח צחוקים, מבלי לחטוף קללות ופרצי לעג. עדיין חלמתי לעבור לחלל החיצון עם הכוכבים אך לא ממש הלך לי עם מתימטיקה ותחומי המדע. אני פשוט לא טובה במספרים. זה בטח לא קשור לזה שאמא שלי מורה לחשבון ולפעמים פתירת תרגיל בחשבון הרגיש לי כאילו מכוון אקדח לרקתי ואמות אם לא אפתור את התרגיל נכון. וכך נגוז חלום האסטרונומיה.
קרן האור התגלתה דווקא בשכונה. השכונה החדשה שרק התחילה להתפתח היתה מלאה בדיירים רוסים שהתחילו לאכלס את השכונה. כמו כן גם באו הילדים אשר כל אחד מהם היה חדש כמוני והגיע ממקום כזה או אחר בארץ. בהתחלה כולם שיחקו עם כולם אך עם הזמן התחילו להתגבש חברויות. ילדי בניין 31 לא מסתובבים עם בניין 33 אבל לפעמים בניין 29 מסתובב עם שני הבניינים. רק חלילה לא מסתובבים עם בניין 38 או 41 אין דבר כזה.
כך הכרתי את מאיה, מקומה 1 ואת רעיה מקומה 3. שיחקנו גומי והן היו נחמדות אליי באופן מפתיע. הן היו סובלניות אליי בהרבה. השתדלו לוודא שאשמע היטב ושאבין גם אם דיברו רוסית (שדי שכחתי) ואפילו כעסו על ילדים אחרים והגנו עליי. כשהתחלתי לשיר בעת שקפצתי על גומי הן עצרו והביטו בי בהלם.
"מה?" שאלתי
"מה את עושה?" שאלה מאיה
"שרה...?"
"אז אל תעשי זאת"
"מה? למה?"
מאיה החליפה צבעים ועשתה את הפנים ה-ללכת-על-ביצים שלה (אשר היא עושה עד היום)
"המממ... את מזייפת". הבטתי ברעיה שאישרה את דבריה.
"מה? אני לא"
"כן את כן"
"אתן לא מבינות כלום בשירה. אני הופעתי מול הכיתה כל יום שישי! והם התחננו שאשיר מולם"
הטחתי בהן האשמות על קנאה וחוסר פירגון ורצתי לבכות לאמא
"אמא הן טוענות שאני מזייפת"
אמא ליטפה אותי ברוך ואמרה "כן זה נכון קיסקה שלי, את מזייפת"
כל המציאות השתנתה מול עיניי
"על מה את מדברת, אבל הייתי מופיעה מול הכיתה.... הם אהבו את זה...."
ובראשי חזרו אליי הזיכרונות של פני הילדים הצוחקים כששרתי מולם, הכאפות של הבנים שהביאו לחברם, הצחוקים, הלעג והשעשוע מהבידור השבועי.
"אבל... אבל... אמרת שאני שרה כמו אבא"
"נכון יקרתי, את שרה כמו אבא..." ואז הביטה אמא במיאוס באבא. "הכי טוב שפשוט תשלימי עם זה, השניידמנים לא יודעים לשיר".
מאיה ורעיה הפכו לחברותיי הטובות ביותר כשהייתי בת עשר ועד היום. תמיד יכולתי לסמוך עליהן שיהיו כנות איתי. בין עם מדובר בבגדים או בעבודות שלי. הן גם יגידו כל מה שהן חושבות על הגברים בחיי. והכי חשוב, במשך 20 שנות חיי הראשונות הן היו היחידות שתמכו ברצוני לעשות קולנוע בארץ ובעולם, גם אם הם חשבו שאני חיה בסרט, הן עודדו אותי.
באשדוד בעצם גיליתי את אהבתי לעולם המשחק, התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע. כל שנות התבגרותי ביליתי בפנטזיות על חיים לצד כוכבים הוליוודיים ותירגלתי הליכה על השטיח האדום, כמו כן חיברתי נאומי תודה לאוסקר ולאמי מול המראה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה להיות שחקנית. הבמה והמצלמה קרצו לי מאוד – אך כאשר המורה שלי לדרמה שם לב שיש נטייה להשתלט על כל הבמה, הסיפור, הקאסט והמיזנסצנה, הבנתי שמקומי מאחורי הקלעים. הרצון להיות אלוהים.
בחטיבת ביניים, החיים לצד קושי בשמיעה בעיירה דרומית קרתנית, גרמו לי לחיות חיים של הישרדות. כל יום היה מאבק לעבור את היום בשלום – החל מהצקות חוזרות ונשנות מצד הילדים בבית הספר, ערך עצמי נמוך מאוד כנערה בגיל ההתבגרות ויחד עם זה גם קושי לעבור את הלימודים והמבחנים במגמה עיונית מוגברת למתקדמים. תחת החינוך הנוקשה של אמי השאפתנית, לא פלא שגם אני שאפתי ליותר ובניתי לעצמי ציפיות להגיע רחוק ככל האפשר. מה שהחזיק אותי לעבור את כל הקשיים, גם בתיכון, הוא פשוט החלום שיום אחד אהיה במאית – תסריטאית . אעבור את כל מה שאצטרך לעבור על מנת להגשים את חלומי.
אמא רצתה שאבחר בהיי טק או מחשבים. משהו פרקטי. משהו שלא אצטרך מיומנות תקשורתיות. איך אוכל להיות במאית אם אני נראית כמו עוף מוזר – נחבאת אל הכלים, חסרת כל כריזמה, יכולת להגיד משפט נורמלי מהפה מבלי לגמגם, ובעיקר... לדבר בטלפון. דבר פשוט מאוד לאנשים רגילים, אך משימה בלתי אפשרית עבורי.
כאשר הכרתי את ואלי בתיכון, הכל השתנה. את ואלי הכרתי דרך חברים. הוא היה כריזמטי, סוחף, עשיר בידע וניסיון חיים. ובעיקר שאפתן עד לאין שיעור. הוא הצהיר על עצמו כעל אלוהים. ואני? אלה מן המניין. למרות שהוא היה די משוגע, בזכותו רכשתי ביטחון עצמי ואמונה שאני יכולה לעשות כל מה שאבחר ולא משנה מה יגידו אחרים. הוא לימד אותי כיצד להגיד "זין על הכל". וכך הפכתי לבעלת נוכחות, יכולת לדעת ולהגדיר מה אני רוצה ובעיקר, לעורר בעצמי את תשומת לב החברה. הוא ליווה אותי בכל השלב של סיום התיכון, הבגרויות המייאשות, הפסיכומטרי, הניסיונות החוזרות ונשנות להתקבל ללימודי קולנוע. הוא היה אהבת חיי, והוא נפרד ממני כשהתקבלתי ללימודי קולנוע. אבל עד היום אני מחזיקה בשיעור החשוב שהוא לימד אותי : "אם את עושה סרטים, אם את חייה בסרט, אז תעשי במו ידייך את הסרט של חייך".
כל שנות התיכון היו מאבק עם ההורים לגבי תחום הלימודים. מאבק עם המורים. מאבק עם הממסד. עם כולם. אבל בלתי אפשרי להוריד את אנה מהסרט שהיא חיה בו. בשיעורים לא הקשבתי, רק כתבתי סיפורים. בעיקר סיפורי זימה רומנטיים והבנות בכיתה היו עומדות בתור כדי לקרוא את הפנטזיות העסיסיות ולהעביר את היום האפור והמשעמם.
מהנק' שעמדתי בה בתיכון והבטתי אל העתיד שלי – האפשרויות היו אינסופיות. העולם כולו חיכה לי. מעולם לא ראיתי את עצמי תקועה בעשייה הישראלית בלבד אך מאידך תמיד חלמתי לעשות שינוי במפת הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. ושינוי, כידוע, עושים מבפנים.
הצעד הראשון היה להתקבל למגמת קולנוע באוניברסיטת תל אביב. משימה שלקחה לי 3 שנים לממש. עברתי פעמיים פסיכומטרי ולא עמדתי בדרישות הסף. בינתיים למדתי שנה באומנויות רב תחומית באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עיתונות. כן, שקלתי קריירה חלופית כעיתונאית.
עם בית ספר לעיתונות לא הלך לי. לא הבנתי מה הבעיה לראיין ולכתוב כתבת פרופיל על...אלוהים?
מהר מאוד גיליתי שאני שונאת את השאיפה המתיימרת לאמת. מהי האמת בכלל? מי אתה, כבנאדם, בכלל יכול להחליט שמה שעינייך רואות היא האמת לאמיתה? אהבתי לכתוב. אהבתי לספר סיפורים של אנשים. הנטייה שלי להוסיף צבע ודרמה לכל סיפור הוסיפה לטענה שמקומי בקולנוע – אני מספרת סיפורים וזוהי המהות של חיי. לא רק סיפורים, אני חולמת חלומות גדולים, ועליי ללמוד כלים כיצד להביא אותם אל המסך. כיצד לספר סיפור מנק' מבט אישית, פילוסופית ויפה לעין.
בסופו של דבר קיבלו אותי לחוג לקולנוע דווקא בזכות תסריט ולא בגלל ציונים הממוצעים שלי.כמובן, גם השנים באקדמיה היו מאבק. המאבק מול ראש החוג שהיה אדיש לילדה הקטנה החירשת ממולדובה בת להורים ממעמד הביניים בדרום. המאבק לקפוץ ולהראות לו "הנה אני, קטנה אבל סך הכל רוצה לבוא ולספר סיפור". לא התקבלתי ליחידת העילית של מגמת הפקה היוקרתית בארץ, ובמזרח התיכון אולי. אבל לא יכולתי לתת לאדם אחד לגנוז לי את החלום אחרי כל הדרך הארוכה הזו. התעקשתי לעשות סרטים קטנים בכל מסגרת שניתנה לי. הצלחתי לגייס את תמיכתם של טובי המורות בחוג: אלה שחף מהצד של לימודי טלויזיה ומיכל בת אדם, שהייתה בזמנו המודל עבורי כבמאית ולימדה אותי את כל הבסיס לעבודה מול שחקנים.
גם שכאשר סוף סוף נכנע ראש המגמה וקיבל אותי למגמה לא תמו בזאת תלאותיי. במהלך הלימודים עשינו סרטי קייץ. לא קיבלתי אישור לעשות את הסרט. הלכתי ועשיתי בכל זאת. רק כשראו את הסרט, אישרו. ואז הגיע השלב של הסרט גמר... גם עליו לא קיבלתי אישור.
יום אחד, אחרי עישון ג'וינט ברחבת הפקולטה לאומנויות, חשבתי מחשבה מזעזעת: מה אם האקס שלי, ואלי, יתחתן עם מישהי אחרת? את מדמיינת את עצמך בחתונה שלו?! ואז קיבלתי הארה "מה אם אעשה סרט על חתונה של האקס, מאה שחקנים וניצבים, והכל באולפן טלויזיה אחד?" – הפקה שכמובן, כסטודנטית, לא אפשרית בכלל מבחינת המשאבים העצומים שנדרשו לזה. אמרו לי "תקומי ממחר בבוקר, יעבור לך. קחי שאכטה".
מיותר לציין שלא קיבלתי אישור ותמיכה לביים את "הרי את מחודשת לי" פיילוט לדרמה קומית בת 50 דק שמבוססת בחלקה על חיי. על חבריי מבניין 31 באשדוד, הכללה את מאיה ורעיה וכמובן על זיכרונותיי מהאקס תחת הקונספט של – מה היה לו אהבת חיי היה מתחתן עם מישהי אחרת?
כשכתבתי תקציר והצגתי בכיתה מול המורה אלה שחף, ציפיתי שתגנה אותי על הטירוף שלי. שתנזוף בי כמו האחרים "איך את תממני את כל ההפקה של החתונה?" וחשבתי שעם הנזיפה, ארד מהרעיון ואמשיך הלאה בחיפוש אחרי רעיון לסרט גמר על דרמה משפחתית, או חייל בלבנון, או ערבי במחסום או ניצול שואה. רצוי פשוט וקל הפקתית, כזה שניתן לצלם בבית עם שני שחקנים וזהו
.
אך להפתעתי שמעתי "יאללה, לכי על זה"
"מה?"
אלה שחף הביטה בי במבט הנחוש והמפחיד שלה "מה את מחכה? לכי ותכתבי".
מה באמת? אני הולכת לעשות את זה?
ובאותו הרגע החל הרומן המקצועי שלי עם רוי קריספל. רוי השתדך אליי כבמאי של הסרט כאשר אני המפיקה היוצרת של הפיילוט. הקאסט נבחר על ידי תוך זמן קצר. וכל זה במקביל לחוסר התמיכה התקציבית מצד האוניברסיטה (למרות שתרמה מבחינת ציוד) ומכל הקרנות בארץ. היום הראשון לצילום החל באולפן טלויזיה באוניברסיטה, חופה שהורכבה מקוליסות ובד שיפון שקנינו אני ורוי בשוק הכרמל. צוות וקאסט של "רק" 70 איש. כך בעצם נכנסתי להפקה האדירה הזו לראשונה בחיי. חודשים של התאבדות על המשימה להרים הפקה קשה, ובעיקר מבלי שום כסף. נאלצתי לשבור את קופת החסכונות שלי לניו יורק, שהיתה מאז ומעולם החלום הכי גדול שלי, על מנת לממן את השכרת שמלת כלה מהסרט "הכלה הסורית" ודברים אחרים.
ההפקה נמשכה קרוב ל3 שנים. 3 שנים במהלכה עברנו הרבה. הבמאי שהתחתן, השחקנית שנכנסה להריון, קאסט שהחליף תסרוקות כל הזמן (כשהעלילה קורית ביום אחד). אני גירדתי כל כסף שאפשר, כולל הלוואות, מההורים ונדבות מחברים וכמובן עבדתי כמו חמור בעבודות בזויות. אני לא יודעת למה נכנסתי מההתחלה למערבולת הזו, אבל לא הייתי מחליפה בשום אופן את התענוג של לראות את השחקנים שאני בחרתי נכנסים לדמויות הדמיוניות שהופרו בראשי. רוקמות להן בשר ודם. ויותר מכך, חיי שלי, הזיכרונות שלי והעיוותים שעשיתי מהם לטובת הסרט – הוצגו על המסך הגדול כאשר עשרות אם לא מאות אנשים משתפים איתי את הסיפור שלי. צופים, מתרגשים וצוחקים. והכי חשוב – מקבלים השראה מהסרט, מקבלים תובנות ומגבשים החלטות חשובות בחייהם שלהם. כל זה, היה פשוט שווה את כל התלאות שעברתי עד כה. זהו למעשה, רבותיי, תמצית האושר עבורי.
רק אחרי הפרמיירה החליטה האוניברסיטה לתת מענק מקרן ע''ש חנה האבס. זה כיסה לי 2 משמרות עריכה.
שנתיים עברו מאז הפרמיירה של הסרט הזה ואני במקום של להיאבק על היצירה שלי במדינת ישראל. להיאבק על הפרנסה והיכולת לשלם על דירה בתל אביב. כולם יודעים כמה קשה למצוא עבודה בתחום, אך להשיג עבודה לכבדת שמיעה על אחת כמה וכמה קשה. אני עדיין מוצאת את עצמי נאבקת על הפיכת הפיילוט הזה לסדרה באחת מערוצי הטלויזיה. מקדישה כל רגע פנוי לטובת כתיבה שני סרטים באורך מלא. בזכות היותי מפיקה בפיילוט, התגלגלתי להיות מפיקת פוסט בפריים טיים. בין היתר הפקתי את הפוסט של סופר נני, דיוקן, ילדי הגירושין, ישר ללב, הניצחון של מוטי (מ"לרדת בגדול") ולעיתים אף ליהקתי ועשיתי סקאוטינג.
"הרי את מחודשת לי" זיכה אותי במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי בניו יורק ולמעשה הביא אותי להגשים את חלום התפוח הגדול, כפיצוי של היקום על כך שנאלצתי להוציא חסכונות על הסרט. אין ספק שהיותי במעמד זה נתן לי טפיחה על השכם והביא לי כוחות ואמונה זעירה שיש תכלית למפעלי.
אני ממשיכה לשתף פעולה עם רוי. בינתיים ליהקתי את סרטיו והפקתי את סרטו "אורח" אשר הוקרן בפסטיבל חיפה, בפסטיבל סירקיוז בניו יורק, פרש פילמס בצ'כיה וגרנד אוף בפולין. והזרוע עוד נטויה. ויחד עם זאת, ממשיכים לקבל סירובים ודחיות מהזכיינים על הפורמטים שאנו מגישים. לעיתים אני מרגישה שוב חוסר אונים אל מול הממסד הקטן הזה, כמו אל מול ראש המגמה מהאוניברסיטה. אני מבינה שהמאבק לא נגמר לעולם וזה תמיד יהיה מלחמת הישרדות. אבל לפחות אני לא לבד. כולנו כאן נאבקים. למזלי, הכרתי קבוצה של אנשים שבעיניי הם הכי מוכשרים בארץ: החל מעוז גוטמן, עורך וידיאו שערך לנו את "אורח", רם שני הצלם שלנו וקבוצה של שחקנים מדהימים שהתמזל מזלי ללהק ולעבוד עמם – כולם נאבקים על הפרנסה ועושים פשרות כואבות כדי ליצור.
העניין הוא, שאולי אני "הילדה החירשת הקטנה ממולדובה, מהורים ממעמד הביניים מהדרום" והסיכוי לקבל תקציב לסרט או לקבל סדרה באחת הזכייניות הוא קטן, אבל אני לא מוותרת. לפעמים קשה לי מדי להחזיק על גבי את כל המשא הכבד הזה לבד. אני עדיין בתחילת דרכי ובעלת תשוקה עזה ליצור, להגשים את הפוטנציאל שלי, לצאת מגבולות המדינה הקטנה הזו ולהמשיך ללמוד מגדולי היוצרים מחוץ לארץ: הן בברלין, אמריקה, רוסיה וכן הלאה.
.
אני רוצה זה להביא לעולם את הסיפור שלי. להביא לאנשים כוח. ואנחנו במדינה שנוטה יותר ויותר לדיכאון, מדינה שזקוקה לכוח ומשב תקווה ממש כמוני. אבל לשם כך, אצטרך את הכוח מימכם.
מקווה שעוד תשמעו עליי
אנה שנידמן
סיפור ממש מרגש,
השבמחקלכל אחד קשה בהתחלה,
האמת היא, שגם אני שהייתי ילד לא חשבתי שהכיוון שלי יהיה קולנוע,
אז שיהיה לך בהצלחה עם התסריטים שלך, ובהצלחה בהמשך :)
"הוצגו על המסך הגדול כאשר עשרות אם לא מאות אנשים משתפים איתי את הסיפור שלי. צופים, מתרגשים וצוחקים. והכי חשוב – מקבלים השראה מהסרט, מקבלים תובנות ומגבשים החלטות חשובות בחייהם שלהם. כל זה, היה פשוט שווה את כל התלאות שעברתי עד כה. זהו למעשה, רבותיי, תמצית האושר עבורי."
השבמחקמעוררת השראה.
למה שלא תפיקי סרט בחלקים ליוטיוב?
תודה על המחמאה.
השבמחקכי עדיין נותרה בי הערכה עצמית ולפיכך אין שום סיבה שאעשה סרטים ליו טוב.
מהממת!
השבמחקסיפור ממש יפה ומרגש! כל הכבוד על האומץ לכתוב בכזו כנות על עצמך
השבמחק