כולם מדברים על "לעשות אהבה" ומבקשים להבחינו מ"זיון". ההבחנה הפשוטה הזו מובחנת על ידי כך שב"לעשות אהבה" מעורבת בזה סוג של אינטימיות, עדינות, רגש, רוך וחיבור בין 2 נשמות כמו שני נחשים מזהב שעולים ממרבצם בעקבות נגינת החליל ומתחילים להתפתל זה עם זה.
בעוד שזיון – להכניס את הזין להוציא ולהכניס עד השפיכה.
האמנם כך הסקס מובדל בצורה כזו?
חזרתי מסדנת טנטרה שדיברה כל הזמן על "לעשות אהבה כדי להתחבר אל הטבע שלנו, אל הטבע האוניברסלי, לרוחניות שלנו ובעצם לשלמות עם עצמנו".
מהי הגדרת הטנטרה? הטנטרה היא בעצם מכלול של הכל. היא גורסת שהכל קשור להכל. והכל מתחיל בעצם בפנימיות שלנו ובעיקר המיניות.
מעשה אהבה הזה תואר כסוג של הקשבה, לקחת את הקצב לאט, להיות כל הזמן מודעים זה לזה ולהביט זה בזה בעיניים. וחולפות בראשי תמונות של סקס אלים, אגרסיבי, שכולל כמה שריטות, צעקות ונשיכות. לפעמים איזה ספאנקי או סטירה פה ושם ואולי איזה חניקה טובה בעת האורגזמה.
מה, אי אפשר לעשות דבר כזה כדי להתחבר לטבע?
פסיכולוגיה בסיסית גורסת שבאדם קיים יצר הבנייה והאהבה אך בו בעת קיים בו יצר ההרס (הטנטוס).
בעיניי המין הוא החיבור לצד הכי בסיסי של האדם ברמה הבסיסית והיצרית ביותר, הן של הפרטנר והן של עצמנו. רק במין אנחנו יכולים להיות הכי עצמנו וכך, באופן פרדוקסלי, אנו עשויים להכיר את הפרטנר שלנו ברמה שאפילו אמו לעולם לא תזכה להכיר. לא אחת קורה שקיים פער בין התנהגותנו המינית בחדרי החדרים לבין התדמית שאנו משדרים לציבור על טהרת "דחיית הסיפוקים".
אך האדם הוא לא רק יצור שוחר אהבה ושלום. באדם יש גם אגרסיות. יש בו יצר להרוס משהו, יש בו יצר להרוג, יש בו יצר להוציא עצבים ויש לו גם מתחים. זה חלק מי שאנחנו לא פחות מהרצון לחבק ולקבל אהבה. וזה חייב לבוא לידי ביטוי במיניות שלנו, או בכל צורה אחרת (כמו אומנות).
לכן לפי דעתי המין הוא למעשה להתחבר למי שאתה – לעשות אהבה ומלחמה.
זה בדיוק המקום שזוגות יכולים לתעל את המתח התמידי בין המין הגברי והנשי משחר האנושות. בדיוק המקום לתעל את הכעס השורר בין בני הזוג.
כשזוג אוהב, הוא שונא זה את זה. זוגות לא רק חולקים דברים, הם גם מנהלים מאבק. סוג של תחרות סמויה, ואיפה אנחנו נממש זאת? במיטה.
האדם מטבעו נושא בחובו ספקטרום רחב של יצרים שאין הוא יכול להביא לידי ביטוי בחברה אם לא במיטה – הדחף לשליטה, הדחף לכבוש, הדחף לכפות, לאזוק וכן הלאה. במין יש לנו אופציה לשחק את הכל. גם אם זה בכאילו.
זה בדיוק ההתחברות שלנו לטבע כי הטבע כולו מורכב מיצירה, חידוש והפרייה אך גם מגיע המוות וההרס. זה לא טוב ורע. זה תהליך ההתפתחות הטבעית המחזורית של הטבע – מוות ולידה. מאפר באת ולעפר תשוב. גם ההסטוריה שלנו מורכבת מהרס של חברה ישנה לטובת חברה חדשה. זה הדרך של האנושות להתפתח. כך גם המלחמה, היא הקטליזטור הידוע והגדול ביותר של האנושות (ואחריה המחלות). המוות והלידה מהוות את האיזון שבקיום האנושי. הבנייה וההרס מהוות את ההתפתחות של כל יסוד בחברה שלנו. והדחף לאהוב ולהרוס מהווה את התשתית של נפש האדם.
וזה מה שטנטרה ביקשה להגדיר – הכל קשור להכל. הכל הוא מכלול. אהבה משתלבת עם המלחמה. אך לצערי היא מתעלמת מהנדבך הזה מתוך רצונה להיראות "שוחרת שלום".
אין רע בלהוציא אגרסיות במין כל עוד זה רק חלק מהמניפה של המין.
לכן אני אומרת – תעשו אהבה ומלחמה!
בעוד שזיון – להכניס את הזין להוציא ולהכניס עד השפיכה.
האמנם כך הסקס מובדל בצורה כזו?
חזרתי מסדנת טנטרה שדיברה כל הזמן על "לעשות אהבה כדי להתחבר אל הטבע שלנו, אל הטבע האוניברסלי, לרוחניות שלנו ובעצם לשלמות עם עצמנו".
מהי הגדרת הטנטרה? הטנטרה היא בעצם מכלול של הכל. היא גורסת שהכל קשור להכל. והכל מתחיל בעצם בפנימיות שלנו ובעיקר המיניות.
מעשה אהבה הזה תואר כסוג של הקשבה, לקחת את הקצב לאט, להיות כל הזמן מודעים זה לזה ולהביט זה בזה בעיניים. וחולפות בראשי תמונות של סקס אלים, אגרסיבי, שכולל כמה שריטות, צעקות ונשיכות. לפעמים איזה ספאנקי או סטירה פה ושם ואולי איזה חניקה טובה בעת האורגזמה.
מה, אי אפשר לעשות דבר כזה כדי להתחבר לטבע?
פסיכולוגיה בסיסית גורסת שבאדם קיים יצר הבנייה והאהבה אך בו בעת קיים בו יצר ההרס (הטנטוס).
בעיניי המין הוא החיבור לצד הכי בסיסי של האדם ברמה הבסיסית והיצרית ביותר, הן של הפרטנר והן של עצמנו. רק במין אנחנו יכולים להיות הכי עצמנו וכך, באופן פרדוקסלי, אנו עשויים להכיר את הפרטנר שלנו ברמה שאפילו אמו לעולם לא תזכה להכיר. לא אחת קורה שקיים פער בין התנהגותנו המינית בחדרי החדרים לבין התדמית שאנו משדרים לציבור על טהרת "דחיית הסיפוקים".
אך האדם הוא לא רק יצור שוחר אהבה ושלום. באדם יש גם אגרסיות. יש בו יצר להרוס משהו, יש בו יצר להרוג, יש בו יצר להוציא עצבים ויש לו גם מתחים. זה חלק מי שאנחנו לא פחות מהרצון לחבק ולקבל אהבה. וזה חייב לבוא לידי ביטוי במיניות שלנו, או בכל צורה אחרת (כמו אומנות).
לכן לפי דעתי המין הוא למעשה להתחבר למי שאתה – לעשות אהבה ומלחמה.
זה בדיוק המקום שזוגות יכולים לתעל את המתח התמידי בין המין הגברי והנשי משחר האנושות. בדיוק המקום לתעל את הכעס השורר בין בני הזוג.
כשזוג אוהב, הוא שונא זה את זה. זוגות לא רק חולקים דברים, הם גם מנהלים מאבק. סוג של תחרות סמויה, ואיפה אנחנו נממש זאת? במיטה.
האדם מטבעו נושא בחובו ספקטרום רחב של יצרים שאין הוא יכול להביא לידי ביטוי בחברה אם לא במיטה – הדחף לשליטה, הדחף לכבוש, הדחף לכפות, לאזוק וכן הלאה. במין יש לנו אופציה לשחק את הכל. גם אם זה בכאילו.
זה בדיוק ההתחברות שלנו לטבע כי הטבע כולו מורכב מיצירה, חידוש והפרייה אך גם מגיע המוות וההרס. זה לא טוב ורע. זה תהליך ההתפתחות הטבעית המחזורית של הטבע – מוות ולידה. מאפר באת ולעפר תשוב. גם ההסטוריה שלנו מורכבת מהרס של חברה ישנה לטובת חברה חדשה. זה הדרך של האנושות להתפתח. כך גם המלחמה, היא הקטליזטור הידוע והגדול ביותר של האנושות (ואחריה המחלות). המוות והלידה מהוות את האיזון שבקיום האנושי. הבנייה וההרס מהוות את ההתפתחות של כל יסוד בחברה שלנו. והדחף לאהוב ולהרוס מהווה את התשתית של נפש האדם.
וזה מה שטנטרה ביקשה להגדיר – הכל קשור להכל. הכל הוא מכלול. אהבה משתלבת עם המלחמה. אך לצערי היא מתעלמת מהנדבך הזה מתוך רצונה להיראות "שוחרת שלום".
אין רע בלהוציא אגרסיות במין כל עוד זה רק חלק מהמניפה של המין.
לכן אני אומרת – תעשו אהבה ומלחמה!
מרתק,
השבמחקלא חשבתי על דברים ככה אף פעם :)
תודה :)
השבמחק