כבר יומיים אני מוצאת את עצמי בדיכאון, כאילו ערפל שחור חילחל מתחת למיטה ותפס אותי לא מוכנה. תמיד נאמר עליי לתפוס את העשן ולדעת לזהותו, להסיר את החול מהעיניים ולקרוא לעשן בשמו. אם צריך, לשלוח אותו למעבדה ולזהות את מרכיביו תחת המיקרוסקופ. לאחר שכבר זיהית אותו, לתייק אותו ולסגור אותו במגירה, יחד עם אלפי תיקים אחרים.
אז מה קורה לי עכשיו? איך לזהות את התוגה שנפלה עליי?
לפני כמה זמן הכרתי בחור. הכימיה הייתה כה מיידית ומדהימה שעלו הציפיות לעתיד. הלב כל כך רצה אהבה חדשה, היסחפות, שיר חדש והחוויה הטוטאלית של הרגשות והציפיות. ואז באה הפגישה ובפנייך התחיל השיר. פגשתי סירנה ממין זכר, מדהים ביופיו, עיניים הכי אפלות ומסתוריות שיש ושירתו משתקת אותך ונותן לך אפשרות לתת לו להמטיר את שירתו כשאת נותרת פאסיבית.
כמאזינה פאסיבית הסירנה לא תראה אותך כחלק ממנו, הוא לא יקח אותך עמו אל הים לא משנה כמה יחבב אותך.
מילותיי כאן נכתבים בהשראת הספר "הולדת הטרגדיה וכוחה של המוסיקה" של ניטשה. אני מוצאת את מילותיו כמדויקות עד כאב לזמן הזה, באופן אלגורי. הוא עוזר לי לזהות את מקור התוגה שנפלה עליי זה עתה.
הלילה שביליתי עמו היה כשיר. העולם האמיתי הוא מוזיקה. מוזיקה היא הכביר. כשאתה שומע אותה, אתה שייך להוויה. כך חווה אותה ניטשה. היא הייתה בשבילו הכל. אולם היא נגמרת, ולפיכך ניצב האדם בפני בעיה, כיצד יוכל להמשיך לחיות לאחר שהמוזיקה מגיעה לקצה.
יש לי בעיה. אינני מכירה בהווה. כולם אומרים לתפוס את הרגע ולחיות את העכשיו אך המילים קלות לביטוי והמעשה קשה. אילו אנסה כרגע לתפוס את הרגע איוותר בפני השיעמום, בפני המציאות הדלה והריקנית ומול העיניים יתייצבו צבע הטפט, מספר המלבנים שעל הריצפה, ריח המזג האוויר החם וטיפות הגשם שנופלות על הפנים. השפעה חושית דלילה ומוחך קיים רק בעבר או בעתיד. במוח מהדהד המנגינה של השיר האחרון שהקשבת, או השיר שאתה עתיד לחוות. זיכרונות וציפיות הם אשר מהוות את כל מי שהנך. יש חיים אחרי המוזיקה, אבל האם אפשר לשאתם? עד שאתה מתאושש מהשיר, יבואו הציפיות ושיר חדש שנמשך רגעים כל כך זעומים אל מול העולם האינסופי של המציאות הריקה. המוזיקה מאפשרת רגעים של התעלות אמיתית.
מה שאני כותבת עכשיו, היא כמו שניטשה ניסה להשיג בעת שכתב את הפילוסופיה שלו אשר נבעה מהתוגה הפוסט סירנית. כך גם אני שמעתי את שירת הסירנה והוא נותר אינו אלא רוח רפאים. אני מבקשת לגאול למצער את רוחה של המוזיקה במילים, הד של פרדה, בשעה שהיא מכשירה את הנפש לקראת חזרה אפשרית של המוסיקה, כדי שקשת החיים לא תישבר.
הלילה שעברתי עמו היה כפי שכתב "כל נימי נפשי, כל עצב מפרכס בקרבי. זמן רב לא ידעתי תחושה כזו של היפעמות" (ניטשה). אותו הלילה איפשר באופן נדיר לחוות את הרגע בצורת ההוויה. נטולת מחשבות ונותנת לו להמטיר עליי את עצמו: במבטו, בסיפוריו, במגעו אך בקצבו האישי שלו. לכן את פאסיבית. הוא מסרב לקחת אותך אל הים באי מתן נשיקה ומכריח אותך לעמוד על הספינה היבשה ולהיוותר מאזינה בלבד, נפעמת לחלוטין מהמלודיה הוואגנריאנית האינסופית הטווה את עצמה הלאה והלאה כמו אילתור כאילו התחיל זה מכבר, ואף שהוא נפסק, בכל זאת טרם הסתיים. "המלודיה האינסופית - אתה מאבד את החוף, מפקיר את עצמך בידי הגלים". הגל, המתנפץ אל החול בלי הפסק, הנושא אותך וסוחף אותך עמו, אולי אף גורר אותך מטה ומטביע אותך - הוא בשביל ניטשה גם דימוי של יסוד העולם.
כשעבר אותו הלילה הזה, הייתי עדיין נסערת ממנו ומרוגשת. ההד של השיר שנגמר הולך ומתעמעם. ההיפעמות נותרת עד הרגע שבו גיליתי שבראש הסירנה, יש שיר משלו ואינני נכללת בו. העולם הרגיל שהיה עד עתה מרוחק, שוב חוזר אל ההכרה ומעורר תחושה של תיעוב. אחוז האקסטזה שהתפכח נכנס עתה להלך נפש השולל את הרצון, כמו שלי קורה זה עתה.
תודה לאל על האומנות, הכתיבה שלי. אולי יש אובר פאתוס. אך האמנות ברגעיה המוצלחים, תמיד מעניקה שלמות, שלמות אוניברסלית המאפשרת לשאת את עוצמת היופי. אני מסרבת להיות המונית ופשוטה יתר על המידה ולהודות שהתאהבתי. אינני מאמינה בהתאהבות כי היא אינה קיימת. התאהבות היא מילה לפשוטי העם שאין בידם את כוח האומנות ואין בידם היכולת להפוך מחשבה והיפעמות לפאתוס. הטראגדיה שלי ושל פשוטי העולם היא שהשירים באים לפרקים בשעה שהאדם מחפש את רגעי העונג לתמיד. אני חיית העבר והעתיד שרק לעיתים רחוק ההווה מספק אותי. זהו משחק, לחפש אחרי רגעי העונג החמקמקים הללו, השירים. המשחק כרוך בסיכונים. אני ניצבת בפני קשירת העיניים, הידיים והרגליים למיטה רק כדי לחוות את העונג של הפחד והבלתי נודע ובראשי ניסיון למדוד את החושים במילים, חושבת כיצד להפוך רגע זה לפאתוס. רגע חמקמק זה יהפוך זה עתה לנצחי בעזרת כתיבת מילים אלו. השיעמום שזה עתה נזרקתי לתוכו בחוסר רצון הוא התהום הפעורה של ההוויה והוא מחריד וכואב. הכתיבה מעניקה לי מפלט, ונותן לי את הגירוי העצמי. זה כבר לא הירואי, העשייה בחיים מאבדת מטעמה וקורסת לתוך עצמה כחור שחור. גם נוף הרפאים מגלה את עצמו כמו תחושה אמיתית של הפרקטי. כתיבתי מעניקה הגנה במקצת בפני שקיעה בתשישות הניהיליסטית.
האומנות עוזרת לחיות, מכיוון שבלעדיה אין החיים יודעים לעזור לעצמם לנוכח ההסתערות של תחושת חוסר התוחלת.
כתבתי. תייגתי את זה כתוגה פוסט סירנית. ועם סימון ה"שליחה" אני סוגרת בזאת את המגירה.
מצטערת מרגיש כאילו חדרתי למקום שאליו אני לא שייך. כתוב מצויין. אחד הספרים המשפיעים עלי ללא ספק, את כותבת על תוגה אבל היא לא באמת נמצאת פה, זה יותר מזכיר את עשיית האמנות כעשיית חיים, יצירת האמנות כבריאה של חיים, אך לא חיים חדשים- אלא את שלך. ובזה יש המון תקווה
השבמחק