אל תביטי לאחור

עמדתי במנהרה חשוכה כשראיתי אותו. דמותו הייתה די חשוכה בהתחלה בגלל שטף האור שמחוץ למנהרה, אך נוכחותו הייתה כאריזמטית עד שיתוק. הוא הגיח מהחוץ המואר ונכנס באקראיות למנהרה. כשראיתי אותו הבחנתי בקעקועים רבים על עורו השרירי השזוף והחלק. ראשו היה מגולח לגמרי. יוגב (כך קראתי לזר המסתורי הזה) הבחין בי אך ורק משום שלא הסרתי את עיניי ממנו. כנראה שהמבט שלי הפך לבהייה של ממש כי בדרך כלל אני מסיטה את מבטי בביישנות ומסמיקה. יוגב חייך אליי (איי איזה גומות) וחשף שיניים לבנות עם ניבים עדינים של בייבי-ערפד. החיוך הזה הפציר בי לחייך אליו בחזרה - הצעד הנועז ביותר שכנראה עשיתי עד כה עם זר מוחלט.

רציתי להמשיך את הרגע הזה שהוא חולף על פניי למצב של הילוך איטי מאוד. זעקתי כל כך בדממה שיקרה נס, שלא יחלוף סתם. השנייה שבה דרכינו הצטלבו היתה מספיק חזקה כדי שיוגב יקרא את מה שבראשי. ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת הושיט יוגב את אצבעו אליי בחיוך מתוק ובטוח. אחזתי באצבעו הגדולה כמו תינוקת וצעדנו יחדיו אל האור שממנו הוא יצא.

עמדנו על שפת המדרכה במעבר החצייה. מעבר לכביש יש בית מלון. אני כבר רואה כיצד יראה הלילה המדהים ביותר בחיים שלי. אני כבר רואה במבטו איך הוא יצמיד אותי לקיר, ירים אותי על השולחן ויטעם על גופי את כל מטעמי הפירות.

-"לא משנה מה, רק אל תסתכלי לאחור" אמר יוגב בעת שחצינו את הכביש. השומר הבריטי פתח את הדלת ויוגב נכנס. בטרם נכנסתי אחריו הייתי חייבת לראות מה הותרתי מאחוריי. כיצד נראה העולם שמביט עליי עם יוגב. האם יש מישהו שמבחין בי עם האיש המדהים הזה? ובעיקר.... האם העולם נראה שונה לאחר שפגשתי את יוגב. ומדוע ביקש שלא אביט מאחור....

סובבתי את ראשי לאחור, מבלי לסובב את גופי בתקווה לעבור חצי חוק. אך מה שראו עיניי היה כלום. אין עולם, אין כביש ומכוניות רק נייר לבן ושירבוטי עיפרון שנמחקו במחק. מיהרתי ככל שיכולתי לסובב את ראשי חזרה על הכרית. לא בית מלון, לא שומר בריטי ולא יוגב.

רק תקרה.