לפני מספר חודשים סבתא שלי נפטרה ובאזכרת החודש היה משהו בבית הקברות שעשה לי חשק להתוודות – הרגשתי צורך לפרוק עול מליבי בפני אמי, אשר ישב וכרסם בנפשי שנים רבות, רבות מדי.
וזהו הסיפור:
"מישהו שכנע אותי לחשוף בפניו את איבריי האינטימיים. הוא היה מאוד כריזמטי ועשה גם את אותו הדבר. רגע אחרי שחשפתי בפניו את עצמי, חשפתי את גופי הערום בפני רבים שהתפלאו והשתוממו.
ואז נתפסתי על ידי האחראית. היא הכתה אותי נמרצות בכף ידה החשופה בשל מעשה התועבה שעשיתי. היא איימה להסגיר אותי, אך התחננתי בפניה בבכי שלא תגלה זאת לאף אחד".
"מה?!" אמי האדימה ונאחזה במעקה כדי לא ליפול. "מתי זה קרה?!"
"בגיל 4, בגן" עניתי, אחוזת פחד.
הצבע של אמא חזר לפניה. היא נשמה לרווחה ופלטה ציחקוק "שתקי".
איזה ילד לא עשה שטויות כאלה כשהיה קטן? מי לא נתקל לסיטואציה של "תראי לי את שלך ואראה לך את שלי?" סקרנות של ילדים שלא יכולים לחכות עד גיל מבוגר כדי לראות על מה כל המהומה.
מי לא נתפס מאונן כשהיה קטן?
היום זה נראה נורמלי, טבעי, ולא פחות מאשר קוריוז של ילדים סקרנים שרוצים לבדוק ולבחון מהו אותו האיבר האסור הזה שחייבים להסתיר. ילדים שלומדים עם השנים להדחיק ולהתייחס לזה כמשהו פרטי, אינטימי, שיש לדחות את סיפוקו לחדרי חדרים ובזמן המתאים. אבל מה על מי שגדל בתחושה שזה מתועב, מגעיל ומלוכלך?
הוכיתי על ידי הגננת כי חשפתי את גופי בפני ילדים אחרים שהצליחו לתמרן אותי לעשות כך. אני לא מרגישה רע עם החשיפה הזו, נהפוך הוא, הרגשתי חופשייה ובטוחה בעצמי שהרי בגיל 4 הכל היה כל כך תמים. אבל התגובה של הגננת, ולא משנה אם הכתה או צעקה עליי, כאילו הייתי האדם הרע ביותר אלי אדמות – הותירה בי צלקת. יותר מזה – הפחד שהיא תגלה זאת להוריי – שכן, העונש על כך יהיה גרוע בהרבה.
עד היום סחבתי את הסוד הנורא, שחשיבותו ומידת רצינותו התמוגגו עם הגיל. בגיל 29, אמי התייחסה לזה כבדיחה. אילו זה לא היה קורה לי בגיל 4 אלא 20 שנה אחרי, זה היה הרבה פחות מצחיק, בעיניה.
אין ספק שזו הייתה אבן הפינה שעיצבה את מיניותי עד היום: המיניות עמה נולדתי והרצון שלי לבטא אותה בכל מיני תחומים (הן פיזית בזוגיות והן ביצירה שלי) וההתנגשות שלה עם תביעות החברה. אני סוחבת את הזיכרון הזה כמועקה שמלווה אותי בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו שנחשב ל"משוחרר" מדי. אני מפחדת מהמבט של אמא "פו, זה מגעיל" (הדומה למבט שהיא עושה כשיש סצנת מין בטלויזיה, ואני כרגיל ארגיש אשמה). אני מפחדת לשכב עם מישהו מפחד שיגידו שאני שרמוטה, להתנסות במשהו קצת לא שגרתי שכן אחשב ל"סוטה".
אני מנסה ככל יכולתי, לתעל את המיניות שלי בצורה פרטית ואינטימית ככל האפשר. אני משתדלת לעשות את מה שאני רוצה. אני כן חושפת נדבך ממנה בכתיבה האירוטית שלי. אבל זה מאוד לא קל עבורי. אני מפחדת מאוד, אפילו בעת כתיבת שורות אלו, מהתגובה של משפחתי לטקסטים האלו. אני כל כך רוצה לשתף בחוויות שיש להן ערך סיפורי רב, אמתיות או פרי דמיוני, אך מתביישת מהמחשבה שזה יגיע לעיני משפחתי כמי שלא רואה בי (ואף אינני מעוניינת להיראות) כיצור מיני.
איך אני אמורה להזמין את הוריי לפרמיירה של סרט שהייתי שותפה בכתיבתו, הכולל סצנות מין גרפיות? אבא שלי יתפלא איך דברים כאלו יצאו מראשה של הנסיכה הקטנה והתמימה שלו! "אנושקה כתבה את זה?" יתהה אבי, ואמי (היותר מעשית) כרגיל תנסה לטשטש את עקבותיי ותגיד לו "לא, מה פתאום, זה הבמאי שתל את זה בסרט. נראה לך שאנושקה מסוגלת לחשוב על דברים כאלה?".
גם כשנדמה לנו שכבר איננו חיים בחברה חשוכה, אנו עדים לגישת "מין זה מלוכלך" במיוחד מצד המגזר החרדי בישראל. כשיורקים על ילדה בת 8 כי היא אינה צנועה, או שמבקשים מנשים לשבת מאחור, אין לי ספק שזאת צורה מאוד מעוותת, שהתפתחה כמו כדור שלג אכזרי, לניסיון להתרחק מכל מה שמעורר את המיניות שהם עצמם מנסים להדחיק. יש פה ניסיון עקר של חברה בת אלפי שנים, לנסות לשלוט בגורמים "מגרים" חיצוניים במקום בעצמם, מהשורש.
חברות שמרניות מטילות סנקציות קשות מאוד על הפרט. האדם מתקשה מאוד להתמודד בפער העצום שבין מיניותו לבין הנורמה (לעיתים זה מתדרדר לפתולוגיה של סטייה, כגון פדופיליה). כדי להימנע ממצב זה, הפתרון שלהם זה שליטה בעולם החיצוני ע"י שטיפת מוח: אם תאונן, תלך לגיהנום. אם תחשוב על סקס, אתה סוטה.
מה הפתרון? בין היתר, הדרת נשים. לא פשוט יותר לדחוף את הנשים מאחורה כדי שלא נראה אותם ונדמיין דברים מתועבים? לא פשוט יותר לכסות את הנשים ככל האפשר כדי שלא נראה פיסת עור שתגרה את דמיוננו? ואם זה לא עוזר, בואו נשים צינור עליהם כדי לטשטש את צורתן הנשית, כי רק המילה "אישה" גורמת לנו להתבלבל ולסטות מהדרך הישר. היה עוזר אילו יכולנו ללמוד מגיל צעיר, קודם כל על ידי אמא ואבא, להתמודד עם התחושות הזרות והמפחידות ששולטות בנו, היינו לומדים לשלוט בהם ע"י הכרת הנטיות שלנו ואת הרגשות שאנחנו חשים פיזית ונפשית. לומדים לקבל אותם כמשהו טבעי וחלק מהותי ממי שאנחנו. וכמובן, נותנים לתשוקותינו במה בזמן ובמקום המיועדים לכך.
וזהו הסיפור:
"מישהו שכנע אותי לחשוף בפניו את איבריי האינטימיים. הוא היה מאוד כריזמטי ועשה גם את אותו הדבר. רגע אחרי שחשפתי בפניו את עצמי, חשפתי את גופי הערום בפני רבים שהתפלאו והשתוממו.
ואז נתפסתי על ידי האחראית. היא הכתה אותי נמרצות בכף ידה החשופה בשל מעשה התועבה שעשיתי. היא איימה להסגיר אותי, אך התחננתי בפניה בבכי שלא תגלה זאת לאף אחד".
"מה?!" אמי האדימה ונאחזה במעקה כדי לא ליפול. "מתי זה קרה?!"
"בגיל 4, בגן" עניתי, אחוזת פחד.
הצבע של אמא חזר לפניה. היא נשמה לרווחה ופלטה ציחקוק "שתקי".
איזה ילד לא עשה שטויות כאלה כשהיה קטן? מי לא נתקל לסיטואציה של "תראי לי את שלך ואראה לך את שלי?" סקרנות של ילדים שלא יכולים לחכות עד גיל מבוגר כדי לראות על מה כל המהומה.
מי לא נתפס מאונן כשהיה קטן?
היום זה נראה נורמלי, טבעי, ולא פחות מאשר קוריוז של ילדים סקרנים שרוצים לבדוק ולבחון מהו אותו האיבר האסור הזה שחייבים להסתיר. ילדים שלומדים עם השנים להדחיק ולהתייחס לזה כמשהו פרטי, אינטימי, שיש לדחות את סיפוקו לחדרי חדרים ובזמן המתאים. אבל מה על מי שגדל בתחושה שזה מתועב, מגעיל ומלוכלך?
הוכיתי על ידי הגננת כי חשפתי את גופי בפני ילדים אחרים שהצליחו לתמרן אותי לעשות כך. אני לא מרגישה רע עם החשיפה הזו, נהפוך הוא, הרגשתי חופשייה ובטוחה בעצמי שהרי בגיל 4 הכל היה כל כך תמים. אבל התגובה של הגננת, ולא משנה אם הכתה או צעקה עליי, כאילו הייתי האדם הרע ביותר אלי אדמות – הותירה בי צלקת. יותר מזה – הפחד שהיא תגלה זאת להוריי – שכן, העונש על כך יהיה גרוע בהרבה.
עד היום סחבתי את הסוד הנורא, שחשיבותו ומידת רצינותו התמוגגו עם הגיל. בגיל 29, אמי התייחסה לזה כבדיחה. אילו זה לא היה קורה לי בגיל 4 אלא 20 שנה אחרי, זה היה הרבה פחות מצחיק, בעיניה.
אין ספק שזו הייתה אבן הפינה שעיצבה את מיניותי עד היום: המיניות עמה נולדתי והרצון שלי לבטא אותה בכל מיני תחומים (הן פיזית בזוגיות והן ביצירה שלי) וההתנגשות שלה עם תביעות החברה. אני סוחבת את הזיכרון הזה כמועקה שמלווה אותי בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו שנחשב ל"משוחרר" מדי. אני מפחדת מהמבט של אמא "פו, זה מגעיל" (הדומה למבט שהיא עושה כשיש סצנת מין בטלויזיה, ואני כרגיל ארגיש אשמה). אני מפחדת לשכב עם מישהו מפחד שיגידו שאני שרמוטה, להתנסות במשהו קצת לא שגרתי שכן אחשב ל"סוטה".
אני מנסה ככל יכולתי, לתעל את המיניות שלי בצורה פרטית ואינטימית ככל האפשר. אני משתדלת לעשות את מה שאני רוצה. אני כן חושפת נדבך ממנה בכתיבה האירוטית שלי. אבל זה מאוד לא קל עבורי. אני מפחדת מאוד, אפילו בעת כתיבת שורות אלו, מהתגובה של משפחתי לטקסטים האלו. אני כל כך רוצה לשתף בחוויות שיש להן ערך סיפורי רב, אמתיות או פרי דמיוני, אך מתביישת מהמחשבה שזה יגיע לעיני משפחתי כמי שלא רואה בי (ואף אינני מעוניינת להיראות) כיצור מיני.
איך אני אמורה להזמין את הוריי לפרמיירה של סרט שהייתי שותפה בכתיבתו, הכולל סצנות מין גרפיות? אבא שלי יתפלא איך דברים כאלו יצאו מראשה של הנסיכה הקטנה והתמימה שלו! "אנושקה כתבה את זה?" יתהה אבי, ואמי (היותר מעשית) כרגיל תנסה לטשטש את עקבותיי ותגיד לו "לא, מה פתאום, זה הבמאי שתל את זה בסרט. נראה לך שאנושקה מסוגלת לחשוב על דברים כאלה?".
קל יותר לשלוט באחרים מאשר ללמוד לבטא את עצמנו
מיניות היא נדבך כה חשוב באישיות שלי, ושל כולנו בעצם. אך מיניות היא טאבו גם בחברות לא שמרניות. משפחתי (החילונית) כל כך מפחדת לגלות שילדתם הקטנה והתמימה, לא כזאת תמימה ו"טהורה". הגישה שלה מתונה יותר – לא מדברים על זה. כל מה שאנחנו לא יודעים, לא קיים. אני מאמינה שניסיון ההדחקה או התיוג של המיניות כמשהו מתועב וסוטה מביא לבעיות בתפיסה האישית שלנו כלפיי עצמנו, בביטחון העצמי שלנו ובעיות של קבלת החברה את האחר. כלומר, קל יותר לנסות לשלוט באחרים ולהטיל סנקציות מאשר ללמוד לבטא את עצמנו.גם כשנדמה לנו שכבר איננו חיים בחברה חשוכה, אנו עדים לגישת "מין זה מלוכלך" במיוחד מצד המגזר החרדי בישראל. כשיורקים על ילדה בת 8 כי היא אינה צנועה, או שמבקשים מנשים לשבת מאחור, אין לי ספק שזאת צורה מאוד מעוותת, שהתפתחה כמו כדור שלג אכזרי, לניסיון להתרחק מכל מה שמעורר את המיניות שהם עצמם מנסים להדחיק. יש פה ניסיון עקר של חברה בת אלפי שנים, לנסות לשלוט בגורמים "מגרים" חיצוניים במקום בעצמם, מהשורש.
חברות שמרניות מטילות סנקציות קשות מאוד על הפרט. האדם מתקשה מאוד להתמודד בפער העצום שבין מיניותו לבין הנורמה (לעיתים זה מתדרדר לפתולוגיה של סטייה, כגון פדופיליה). כדי להימנע ממצב זה, הפתרון שלהם זה שליטה בעולם החיצוני ע"י שטיפת מוח: אם תאונן, תלך לגיהנום. אם תחשוב על סקס, אתה סוטה.
מה הפתרון? בין היתר, הדרת נשים. לא פשוט יותר לדחוף את הנשים מאחורה כדי שלא נראה אותם ונדמיין דברים מתועבים? לא פשוט יותר לכסות את הנשים ככל האפשר כדי שלא נראה פיסת עור שתגרה את דמיוננו? ואם זה לא עוזר, בואו נשים צינור עליהם כדי לטשטש את צורתן הנשית, כי רק המילה "אישה" גורמת לנו להתבלבל ולסטות מהדרך הישר. היה עוזר אילו יכולנו ללמוד מגיל צעיר, קודם כל על ידי אמא ואבא, להתמודד עם התחושות הזרות והמפחידות ששולטות בנו, היינו לומדים לשלוט בהם ע"י הכרת הנטיות שלנו ואת הרגשות שאנחנו חשים פיזית ונפשית. לומדים לקבל אותם כמשהו טבעי וחלק מהותי ממי שאנחנו. וכמובן, נותנים לתשוקותינו במה בזמן ובמקום המיועדים לכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה