עיצוב: רועי קהלני

עיצוב: רועי קהלני

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

Why I want to be a filmmaker?

 קיימת גרסא בעברית בפוסט לפניו



When I was three years old, I was asked what I would like to be when I grew up. I contemplated this question with utmost seriousness, and was quite stressed over answering it. I felt I had to answer this question, as if people decide on their future career from the second they emerge from their mother’s womb!

In kindergarten, my world was summed up by three possible vocations: I would either be a doctor, a kindergarten teacher or that thing that daddy does. It seemed inappropriate for me to be a kindergarten teacher, believing (rightfully) that I could not stand children, and since I didn’t really know what it was that daddy did, I decided that becoming a doctor was all I had left.

I wasn’t a popular girl in kindergarten. It was always clear to everybody that I was an outsider, though nobody knew why. Maybe it was because I was relatively short. The hierarchy in kindergarten was very simple: you were as popular as you were high. When the teachers wanted to line us up, they’d do it by height. Arik was first – the tallest and most popular. Tolik was last – short, rejected, with a monstrous personality. I was next in line.
During our Christmas pageant (yes, we had such a thing), our teacher Lena cast children for two glamorous lead roles: the shepherd and his sheep. Arik, naturally, got the part of the shepherd. Whoever was to get the part of the sheep would be considered his girlfriend for Christmas time, and so it was obviously a sought-after role. For Lena this posed a dilemma – her choice was between Ella, the most popular girl in kindergarten , and me.
One day Arik discovered that my grandmother had returned from a vacation in Israel and brought some “Turbo” chewing gum back with her. It was the now-extinct gum with the luxury sports car on its wrapper. At the time we used to collect gum wrappers. I had a grand collection of wrappers from the gum my grandmother would bring me from Israel, and from the Jewish market where gum was smuggled from Israel.
I couldn’t believe it when Arik approached me, as casually as possible and accompanied by an equally impressive entourage, and said: “If you give me your gum, I’ll let you be my sheep.”  Wow, how glamorous! What an honor!
And that was how I got to be the sheep in the Christmas pageant.  Mom told the whole family how her only daughter got the lead in the pageant and even made friends with Arik and his group. I learned that one needs more than talent in life to achieve your goals, more than wisdom and sharpness; sometimes you need Turbo chewing gum.
But that was my only moment of glamour in kindergarten. My mom came over every once in a while to pick me up from kindergarten and looked for me among the children playing. I could always be found alone in the corner, directing plays with dolls and teddy bears.

On television, we saw the cosmonaut Yuri Gagarin. I realized what I wanted to be when I grew up: I wanted to be a cosmonaut. I’d look up at the starry night’s sky and at the moon, smiling back at me, and I’d say to myself that one day I’d join them, because I was out of place down here. I didn’t belong on this earth, and I had nothing to look for here…

At the age of six or seven I was told we were leaving Moldova soon. I asked, where to? The only countries I knew of were America – the land of possibilities, wealth, and happy colors, Disneyland as it were, and Africa – a large country where it was really really hot. To America, my mom said.
Happy as can be, I told everybody I was leaving for America. One girl said that my mom was playing a trick on me, and that we were probably moving to Israel. All parents lie about moving to America, she said, because they’re afraid people will discover we’re Jews or something like that. I cried and insisted that I was never lied to – we were moving to America!!! Yahoo!!!  
Imagine my bitter disappointment as I stood at the Ben Gurion national airport, under a blue and white flag with the Star of David at its center, missing the color red and the rest of the stars.
“Welcome to Israel!!” Mom rejoiced, smug with happiness over the thought that she’d finally brought her daughter to Jerusalem, where she’d never have to experience anti-Semitism.
“But… but…” I muttered under my breath.
“But what?”
“But you promised me America!” I cried.
“Israel is much better for us. This is the Jewish state! You’re a Jew! You should be happy and proud you’ve made it here. Grandma and Grandpa have been dreaming of this for generations! This is where we belong,” Mom lectured.
If this was where I was going to belong, then I was happy. It seemed that was the root of the problem – I was a Jew, and in Moldova that prevented me from belonging. Israel would solve all of my problems.

I made do with American television in the Israeli city of Bat Yam. I mostly watched Beverly Hills 90210 and other shows like it. I spent most of my first years in front of the television, because outside the kids wouldn’t play with Russian girls. I learned Hebrew quickly by way of reading subtitles on the TV screen. Mom worried that I was wasting my life in front of the TV or buried in a book. I told her I was learning a lot from TV and knew TV shows by heart. “But what will that give you? What will you get out of watching people kissing all day long? And Kelly, that Barbie? She talks like a cat, meow meow,” Mom complained. But I loved all those glamorous love affairs. And I couldn’t wait to be big enough to go through such exciting drama: love, sex, betrayal, beautiful clothes, etc. It seemed super-cool to me that when you were an adult and going through those things you were considered even cooler, worthy of wearing a leather jacket.
 I’d always dreamed of a super-cool man with a leather jacket, a bald strip through his eyebrow and a tortured soul. One that would sit on the steps and look up at me without lifting his head when I passed in front of him. The ultimate bad-boy, as smooth as his hair grease, who would sweep me off my feet and onto his motorcycle, then turn me into a bad girl by taking my innocence at the Spring Dance. Then he’d cheat on me with my best friend, which would make me super-cool too. Because that’s how things worked on Beverly Hills.

After I’d learned Hebrew, the kids still didn’t like playing with me. By then they’d made up a new excuse – I was hard of hearing. But I found other ways to connect with my classmates. I began to perform for them and sing at the end of the day on Fridays, during show and tell. The class loved watching me sing for them.
That’s when I realized I wanted to perform on a stage and sing. Of course! After all, I’d always sing in the car on trips with my parents, and my mom would look at me lovingly and say, “Oh, Anichka, my love, you sing just like your father.” So I was meant to be a star!
When we left Bat Yam for Ashdod there was one hope for me. Bat Yam didn’t like Russians. This was all before the great Russian immigration to the Bat Yam of today. In Bat Yam of the early 90s, if you saw a Russian on the street you’d say, “Wow, look, a Russian!” That’s how rare it was. In Ashdod, everyone was Russian. This was the place where I would belong. But it didn’t happen there either.

In 2nd grade my hearing problem was diagnosed and it was decided that I should wear a hearing aid. Even though I could still hear at an adequate level, the doctors wanted to provide me with maximal amplification. The first time I wore hearing aids I felt as if the world had turned a thousand times louder, and I could hear it all, like Superman. Naturally, it was torture, and I wanted to toss the hearing aids under the wheels of a bus. But eventually I got used to it. There was only one problem – without the hearing aids, the world was on mute.

Mom refused to send me to special classes for deaf and hearing-impaired children like the social worker expected her to. She insisted that I fit in to the regular classes. I had trouble keeping up with everybody, and sometimes my late responses made me appear dim-witted. Mom wanted me to be like everybody else and fit in. Of course, I never did fit in, yet it was the wisest decision my mother ever made for me. Every day at school was a fight to survive; getting through basic communication without being laughed at, without getting cursed at or mocked. I still dreamed of moving to outer space and living among the stars, but math and science were not my field of expertise. I simply wasn’t good with numbers. It probably had nothing to do with the fact that my mother was a math teacher, and often times solving an equation felt like there was a gun against my head, that I would die if I didn’t get it right. And that’s how the dream of astronomy was set aside.

There was one ray of light in our neighborhood. It was a new neighborhood, only just developing, full of Russian tenants who’d recently started to populate it. Their children were there as well, and all of them were new to the place, coming from other parts of the country. At first we all played with each other, but as time passed, groups began to form. The kids of building 31 wouldn’t hang out with building 33, but sometimes the kids from 29 would hang out with both buildings. But no matter what, you’d never hang out with buildings 38 or 41; such a thing was unheard of.
That’s how I met Maya from the first floor and Raya from the third floor. We played skip-rope together, and they were surprisingly nice to me. They were much more patient with me. They made an effort to make sure I could hear them well and understand them even if they spoke Russian (which I had started to forget).They even got mad at other kids, defending me.  When I started to sing while playing skip-rope, they stopped and looked at me, stunned.
“What?” I asked.
“What are you doing?” Asked Maya.
“Singing…?”
“Then don’t.”
“What? Why?”
Maya changed colors and donned her walking-on-eggshells expression (which she still does to this day). “Hmmm… you’re out of tune.” I looked to Raya, who confirmed this.
“What? No I’m not.”
“Yeah, you are.”
“You don’t know anything about singing. I perform for the whole class every Friday! And they begged for me to sing for them!”
I accused them of being jealous and unsupportive, and ran to my mom, crying.
“Mom, they say I’m out of tune.”
Mom caressed me gently and said, “Yes, it’s true my darling, you’re out of tune.”
Reality shifted before my very eyes.
“What are you talking about, but I performed for the class… they loved it…”
And then the memories came back, of the children laughing as I sang, of boys high-fiving each other, the mocking and amusement at the weekly entertainment.
“But… but… you said I sang like daddy.”
“That’s right, dear, you sing like daddy…” and then mom looked at dad tiredly. “It’s best that you just accept it, the Shnaidmans can’t sing.”

Maya and Raya became my best friends at the age of ten, and we’re friends to this day. I could always trust them to be honest with me, whether it was about my clothes or my work. They will also say whatever they think of the men in my life. And, most importantly, during the first 20 years of my life they were the only ones who supported my desire to make film in Israel and the world. Even if they thought I was living in a fantasy, they still encouraged me. 

In Ashdod I discovered my love for the world of acting, theater, film and television. I spent my childhood fantasizing about living side by side with Hollywood stars, and I practiced my walk down the red carpet, as well as my Oscar acceptance speeches in front of my mother or the mirror. At first I thought I wanted to be an actress. I was attracted to the stage and the screen – but when my drama teacher noticed my tendency to take control of everything - the story, the cast and the mise-en-scène - I understood that my place was behind the scenes. I wished to be God.
During middle school, living with my hearing disability in a rural southern town was a test of survival. Each day was a struggle – the constant badgering by the children at school, the low self-esteem that came with being an adolescent girl and the challenge of getting through schoolwork and tests in my advanced classes. Under the strict education of my ambitious mother, it’s no wonder I strived for more and cultivated great expectations of myself. The dream of one day being a writer-director got me through all my hardships, even throughout high school. I would go through anything to make my dream come true.

Mom wanted me to choose high-tech or computers. Something practical. Something that wouldn’t require communication skills. How could I be a director if I was such an eccentric – a wallflower, lacking all charisma or the ability to say a sentence without stuttering and, most importantly, lacking the ability to speak over the phone. It’s a simple thing for normal people but an impossible task for me.

When I met Vali in high school, everything changed. I met him through friends. He was charismatic, dashing, rich with knowledge and life experience, and more than anything else, immeasurably ambitious. He declared himself to be God. And I? I was your average Goddess. Even though he was rather insane, it was thanks to him that I built up my self-esteem and the faith that I could do anything I chose to do, no matter what the others said. He taught me how to say: Fuck it all. And so I earned my confidence, my ability to know and define what I wanted and the ability to grab people’s attention. He accompanied me throughout the final stages of high school, the desperation of final exams, the Israeli SATs, the repeated attempts at getting into film school. He was the love of my life, and he left me when I got into film school. To this day, I hold on to the most important lesson he taught me: If you make movies, if you’re living in a movie, then make the movie of your life with your own two hands.

My high school years were a struggle with my parents over my field of study. I struggled with the institution. I struggled with everybody. But it was impossible to cut Anna out of the movie she was living in. I couldn’t make myself  listen in class so I spent my time writing stories. They were mostly dirty romantic stories, and the girls in class would stand in line to read these juicy fantasies, anything to get through the gray, dreary days.
As a high school girl looking to my future, my possibilities were endless. The world was waiting for me. I’d never seen myself confined to the Israeli industry alone, but on the other hand I’ve always dreamed of changing the face of Israeli film and television. And change, as you know, comes from the inside. 

The first step was getting into the Tel Aviv University Film Department. This was a mission that took 3 years to complete. I took the Israeli SATs twice, but I couldn’t pass the minimum requirements. In the meanwhile I did a year in the multi-disciplinary arts program at Tel-Aviv University, while also taking journalism. I was considering journalism as my fallback career.
Journalism school was not the right place for me. I couldn’t see the problem with an interview and profile piece on… God?

I quickly discovered that I hated the pretentious striving for the truth. What is the truth anyways? What gives any one person the right to decide that what their eyes see is the real truth?

I loved to write. I loved to tell people’s stories. My tendency to add color and drama to every story only strengthened my belief that my place was in film – I am a storyteller and this is the essence of my life. More than mere stories, they are grand dreams, and I must learn how to bring them to the screen, how to tell a story from a personal, philosophical and beautiful point of view.

Eventually I was accepted to the film department for a screenplay I wrote, rather than my grade average. Naturally, the years in academia were a struggle as well. It was a struggle with the head of the department, who was apathetic toward the little deaf girl from Moldova who came from a middle class family in the south. I struggled to jump up and make him see, “Here I am, I may be little but all I want to do is tell a story.” I wasn’t accepted to the elite unite of the most prestigious production department in the country, possibly the Middle East. But I couldn’t let one man bury my dream after all I’d been through. I insisted on making short films anywhere I was afforded the opportunity. I was able to round up the support of the best teachers at school: Ella Shachaf for television, and Michal Bat Adam, who was my role model when it came to directing and taught me the entire basis of working with actors.

Even when the head of the department finally gave in and accepted me, my hardships were not over. During our studies we produced summer films. I was not approved to make a film. I went ahead and produced it anyhow. Only when they saw it did they approve it. And then we came to our thesis films… and once again, I was not approved to shoot.

One day, after smoking a joint in the arts campus, a horrifying thought came to me: what if my ex, Vali, married another girl? Could I see myself at his wedding?! And then it hit me: “What if I made a movie about an ex-lover’s wedding, with a hundred actors and extras, all shot in one TV studio?” It was a production that, as a student, was impossible to take on due to the resources it required. People told me, “You’ll wake up tomorrow morning and you’ll be over it. Here, take another hit.”

It goes without saying that I did not get the approval and support to direct Yana’s March, a 50-minute pilot for a dramedy partially based on my own life, my friends from building 31 in Ashdod, including Maya and Raya, and of course the memories I had of my ex, all gathered in order to answer the question – what if the love of my life married another?
When I wrote a synopsis and pitched it in class to my teacher Ella Shachaf, I expected her to denounce me for my insanity, to reprimand me like the others: “How will you pay for the production of the entire wedding sequence?” I believed that the reprimand would be the final nail in the idea’s coffin, that it would allow me to let go of it and continue searching for an idea for a family drama, or a soldier-in-Lebanon story, or an Arab-at-a-checkpoint story, or a Holocaust-survivor story, something simple and easy to produce, something that could be shot in one location with two actors and nothing more.
But to my surprise, what I heard was, “Alright, go for it.”
“What?”
Ella Shachaf gave me her frighteningly determined look and said “What are you waiting for? Go and write it.”
What? Really? I’m going to do it?

And at that moment my professional romance with Roy Krispel began. Roy was paired up with me as the director, while I was the creative producer of the project. The casting was quickly finalized. This all happened without any support from the University beyond the use of its equipment or the support of any other film fund in the country. Our first day of shooting took place in the University’s television studio, under a wedding canopy made from columns and chiffon cloth Roy and I had bought at the Carmel street market, with a cast and crew of “only” 70 people. I had jumped straight into the biggest production of my life to date. What followed was a suicide mission that lasted for months, keeping this difficult production going without any money. I was forced to break into my savings for New York, which has always been my greatest dream, in order to afford the rental bride’s dress from the film The Syrian Bride, amongst other expenses.

Production lasted nearly three years. We went through a lot during those years. The director got married, the actress got pregnant, and the cast kept changing hairstyles (though the plot took place over the span of a single day). I scratched up all the money I could, including loans from parents and donations from friends, while inevitably taking on lowly jobs in the meantime. I don’t know why I stepped into this whirlwind in the first place, but having watched the actors I chose stepping into characters born in my mind, becoming flesh and blood, I wouldn’t give it up for anything. In fact it was more than that, it was my own life, my memories as I’d distorted them for the sake of the movie, displayed on the big screen with dozens, if not hundreds of people sharing it, moved by it, laughing with it, and most importantly – being inspired by it, gaining insight and making important decisions in their own lives. All of this was worth anything I’d gone through. This is the essence of  happiness for me.
It was only after the premiere that the university decided to award me the Hannah Haves Grant. It paid for two of my editing shifts.

Three years have passed since the film’s premiere, and I’m still struggling for a spot for my work in the state of Israel. Still struggling to make a living and pay rent in Tel Aviv. Everyone knows how hard it is to find a job in this field, but getting a job when you’re hard of hearing is doubly difficult. I still find myself struggling to turn this pilot into a television show on one of the networks. I’m devoting every free moment to writing two feature-length screenplays. Since producing my own pilot, I’ve found my way to becoming a post-production manager in prime time TV. Some of the shows I’ve headed post production for are Super Nanny,  Star Portrait, Children of Divorce, Straight to the Heart, and Moti’s Victory (of The Big Loser). I’ve also been involved in casting and location scouting.

“Yana’s March” was nominated for best film in the New York International Independent Film Festival, making my Big Apple dream come true. It was the universe’s way of compensating me for depleting my New York savings. Attending a festival for my own movie was encouraging, giving me strength and faith in my work.

I continue to collaborate with Roy. I worked as casting director for his films and produced his film Guest, which is currently screened at the Haifa Film Festival, at the Syracuse Film Festival in New York, at Fresh Films in the Czech Republic and at Grand Off in Poland. And yet, we continue to receive rejections and delays from the networks for the television formats we submit to them. I sometimes feel helpless when confronting this industry, as I did with my university department head.  I understand that the struggle never ends, that it will always be a fight to survive. But at least I’m not alone. We’re all struggling here. I was fortunate enough to meet a group of people whom I feel are the most talented in the country, which includes Oz Guttman, our editor on Guest; Ram Shani, our Director of Photography; and the wonderful actors I’ve had the good fortune to cast and work with – all these wonderful people are struggling to make ends meet, while making painful compromises in order to pursue their creative passions.

I may only be “the little deaf girl from Moldova, daughter to middle class parents from the south,” and my chances of being one of the two Israelis getting this scholarship may be slim, but I won’t give up. It can sometimes be difficult to carry this heavy load on my back all alone. I’m still starting out, and I have a great passion for creativity, for meeting my potential, for breaking through the borders of this small country and learning from the greatest filmmakers in the world: in Berlin, America, Russia and beyond.

My dream right now is to study MFA in film school in NY and L.A. I don't have idea how to pay for the tutions but i hope that everything will work out...  The truth is that NY is still my dream: to live and to work there.

I want to bring my story to the world, to give people strength. We live in a country leaning more and more toward depression, a country in need of strength and hope as much as I am. But for that, I will need your strength.

And hoping you’ll yet hear of me,
Anna Shnaidman



למה בחרתי לעשות קולנוע?

(קיימת גרסא באנגלית)

כשהייתי בת 3 שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. התייחסתי לשאלה הזו בשיא הרצינות ונלחצתי מאוד לענות עליה. הרגשתי שאני מוכרחה לענות על השאלה הזו, הרי שבני אדם מחליטים מה תהיה הקריירה שלהם מהשנייה שהם נפלטו מרחם אימם!

בגן ילדים כל עולמי הסתכם ב3 מקצועות אפשריים: או רופא, או גננת או הדבר הזה שאבא עושה. לא נראה לי נאה להיות גננת כי חשבתי שלא אסבול ילדים (וצדקתי) וכיוון שלא הבנתי ממש מה אבא שלי עושה החלטתי שרופאה זה מה שנשאר.

לא הייתי ילדה מקובלת בגן. היה תמיד ברור לכולם שאני ילדה חריגה, לא היה ברור ממש למה. אולי כי הייתי נמוכה יחסית. ההיררכיה בגן היתה מאוד פשוטה: רמת המקובלות נקבעה על פי גובה. כשהגננות רצו לסדר אותנו, היו פשוט מסדרות את הילדים בטור לפי הגובה. אריק היה הראשון –הגבוה מכולם והמקובל ביותר. טוליק היה הנמוך האחרון – הכי דחוי, מכוער ובעל אופי מפלצתי. אני הייתי מאחוריו.

בהצגה של החג מולד (כן כן היה דבר כזה) לנה הגננת ליהקה ילדים לשני תפקידים ראשיים ונוצצים: הרועה והכבשה שלו. אריק כמובן קיבל את תפקיד הרועה. מי שתקבל את תפקיד הכבשה תיחשב כחברה שלו לתקופת החג מולד וכך היה ברור שזהו תפקיד נחשק מאוד. אולם ללנה היתה זו דילמה: הבחירה הייתה בין אלה, הילדה המקובלת לבין הילדה המוכשרת יותר – אני.
יום אחד גילה אריק שסבתא שלי חזרה מחופשה בישראל והביאה עמה מסטיק טורבו. אותו המסטיק הנכחד בעל עטיפה של מכונית ספורט יוקרתית. בזמנו היה מנהג לאסוף עטיפות מסטיק. לי היה אוסף מפואר של עטיפות מהמסטיקים שסבתי נהגה לייבא לי מישראל ומשוק היהודי שבו מבריחים מסטיקים מישראל.
לא האמנתי אך אריק באמת ניגש אליי, בשיא הנונשלנטיות ומלווה בפמלייה יוקרתית לא פחות ואמר: "אם תתני לי את המסטיק שלך, אתן לך להיות הכבשה שלי". וואו, איזה זוהר, איזה כבוד!
וכך זכיתי להיות הכבשה בהצגת החג מולד. אמא סיפרה לכל המשפחה כיצד זכתה בתה היחידה בתפקיד הראשי בהצגה ואף התחברה לאריק וחבריו. למדתי שבחיים צריך יותר מכישרון כדי להגיע ליעד הנכסף, יותר מחוכמה וחריפות, לפעמים צריך מסטיק טורבו.

אך זה היה רגע הזוהר היחידי שלי בגן ילדים. אמא שלי באה מדי פעם לאסוף אותי מהגן וחיפשה אותי בין הילדים המשחקים. תמיד היה ניתן למצוא אותי לבד בפינה, ממחיזה בין הבובות והדובים.

בטלוויזיה הראו את הקוסמונאוט יורי גגרין. הבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: אני רוצה להיות קוסמונאוטית. הייתי מסתכלת בשמיים השחורים זרועי הכוכבים המנצנצים ובירח שהיה מחייך אליי – ואמרתי לעצמי שיום אחד אצטרף אליהם בגלל שזה לא המקום שלי פה. אני לא ממש שייכת לפה ואין לי מה לחפש פה....

בגיל שש או שבע אמרו לי שאנחנו עוזבים את מולדובה בקרוב. שאלתי לאן? סך הכל המדינות שהכרתי היה אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והעושר הצבעוני המשמח. ארץ הדיסנילנד למעשה. או אפריקה – מדינה גדולה שנורא נורא חם בה. לאמריקה אמרה אמא.
אני כולי מאושרת, מספרת לכולם שאני עוזבת לאמריקה. ילדה אחת אמרה שאמא שלי סתם עובדת עליי ואנחנו בטח עוברים לישראל. כל ההורים משקרים שעוברים לאמריקה בגלל הפחד שיגלו שאנחנו יהודים או משהו כזה. בכיתי והתעקשתי שלי אף פעם לא משקרים – אנחנו עוברים לאמריקה!!! ייייאאאוווו!!!!

מה מרה היתה אכזבתי לעמוד בשדה התעופה בן גוריון ולראות דגל כחול לבן עם כוכב, ובעיקר אני לא רואה שום דגל כחול אדום עם כוכבים.
"ברוכה הבאה לישראל!!!" צהלה אמא זחוחה מאושר במחשבה שסוף סוף הביאה את הילדה לירושלים הבנויה ולא תצטרך לעבור אנטישמיות.
"אבל.... אבל...." סיננתי בשקט
"אבל מה?"
"אבל הבטחתם לי אמריקה!!!" בכיתי
"ישראל הרבה יותר טובה לנו. זאת מדינת היהודים. את יהודיה!  את צריכה להיות שמחה וגאה שהגעת לפה. סבא וסבתא חלמו על זה במשך דורות! זה המקום שבו אנו שייכים" הרצתה אמא.
אם זה המקום שבו אני אמורה להיות שייכת אז אני שמחה. הרי בזה מדובר – אני יהודיה ובמולדובה לא הייתי שייכת בגלל זה. ישראל תפתור את כל בעיותיי.

הסתפקתי באמריקה בטלוויזיה בבת ים. בעיקר בברלי הילס 90210 ודומיו. רב שנותיי הראשונות ביליתי מול הטלוויזיה כי בחוץ הילדים לא משחקים עם רוסיות. למדתי עברית מאוד מאוד מהר מקריאת כתוביות בטלוויזיה. אמא דאגה שאני מבזבזת את חיי מול הטלוויזיה ועם ספרים. אמרתי שאני לומדת המון מהטלוויזיה ומכירה בעל פה תוכניות טלוויזיה. "אבל מה זה יתן לך בחיים? מה יעזור לך להסתכל כל היום בנישוקים כל הזמן. וקלי הברבי הזאתי? איך היא מדברת? כמו חתולה מיאו מיאו" התלוננה אמא. אבל אני אהבתי את כל הרומנים הזוהרים האלו. ומתתי כבר להיות גדולה כדי לעבור את הדרמות המרגשות האלו: אהבה, סקס, בגידות, בגדים יפים וכו. נראה לי מא-גניב כשאתה מבוגר ועובר דברים כאלה אזי אתה נחשב למגניב יותר וראוי ללבוש מעיל עור.
תמיד חלמתי על גבר מא-גניב עם מעיל עור, עם פס קירח בגבה ונשמה מיוסרת. כזה שישב על המדרגות וירים את מבטו אליי מבלי להרים את ראשו ברגע שאעבור מולו. הילד הרע האולטימטיבי והחלקלק כמו הגריז בשיערו שיבוא ויסחוף אותי על האופנוע שלו ואז יהפוך אותי לילדה רע כשיקח את תומתי בנשף האביב. ואז יבגוד בי עם החברה הכי טובה שלי וזה יהפוך אותי למא-גניבה. כי זה כמו בברלי הילס.
כשלמדתי עברית עדיין לא אהבו לשחק איתי. כי אז המציאו תירוץ חדש – אני לא שומעת טוב. אבל מצאתי דרכים אחרות להתחבר עם הכיתה. התחלתי להופיע מולם ולשיר בסוף ימי שישי בשעת הבידור הכיתתי. הכיתה מאוד מאוד אהבה לצפות בי שרה מולם.

ואז הבנתי שאני רוצה להופיע על הבמה ולשיר. כמובן! הרי כל הזמן הייתי שרה באוטו בטיולים עם ההורים שלי ואמי הייתה מביטה בי באהבה ואומרת "הו אניצ'קה אהובתי, את שרה בדיוק כמו אביך". אז בעצם נועדתי להיות כוכבת!
כשעזבנו את בת ים לטובת אשדוד שוב הסתמנה תקווה עבורי. בת ים לא אהבה רוסים. וזה היה לפני עליית הרוסים הגדולה לבת ים של היום. בבת ים של תחילת 90' אם היית רואה רוסי ברחוב היית אומר "יאו, תראה רוסי!" מרוב שזה היה נדיר בזמנו. באשדוד כולם היו רוסים וכאן זה היה המקום להיות שייכת. אך גם שם זה לא קרה.

בכיתה ב' איבחנו אצלי בעיית שמיעה והוחלט להתאים לי מכשיר שמיעה. למרות שיכולתי עדיין לשמוע ברמה הסבירה, החליטו לתת לי הגברה מקסימלית. הפעם הראשונה שהרכבתי מכשירי שמיעה הרגיש כאילו הווליום של העולם הוגבר פי אלף ויכולתי לשמוע הכל כמו סופרמן. כמובן שזה היה סבל ורציתי לזרוק את המכשירים לגלגלי
האוטובוסים. אך בסוף התרגלתי, רק היתה בעיה אחת – בלעדי המכשיר העולם היה
MUTE.
אמא סירבה לשלב אותי בכיתות מיוחדות עם ילדים חירשים ולקויי שמיעה כמו שהעובדת הסוציאלית ציפתה ממנה. היא התעקשה שאשתלב בכיתות הרגילות. היה לי קשה לעמוד בקצב של כולם ולפעמים תגובתי המאוחרת גרמה לי להיראות כמו סתומה. אמא רצתה שאהיה כמו כולם ואשתלב. כמובן שמעולם לא השתלבתי אולם זוהי היתה ההחלטה הנבונה ביותר שאמי ביצעה בחיי. כל יום בבית הספר היה כמו מלחמת הישרדות. לעבור תקשורת בסיסית מבלי לחטוף מטח צחוקים, מבלי לחטוף קללות ופרצי לעג. עדיין חלמתי לעבור לחלל החיצון עם הכוכבים אך לא ממש הלך לי עם מתימטיקה ותחומי המדע. אני פשוט לא טובה במספרים. זה בטח לא קשור לזה שאמא שלי מורה לחשבון ולפעמים פתירת תרגיל בחשבון הרגיש לי כאילו מכוון אקדח לרקתי ואמות אם לא אפתור את התרגיל נכון. וכך נגוז חלום האסטרונומיה.

קרן האור התגלתה דווקא בשכונה. השכונה החדשה שרק התחילה להתפתח היתה מלאה בדיירים רוסים שהתחילו לאכלס את השכונה. כמו כן גם באו הילדים אשר כל אחד מהם היה חדש כמוני והגיע ממקום כזה או אחר בארץ. בהתחלה כולם שיחקו עם כולם אך עם הזמן התחילו להתגבש חברויות. ילדי בניין 31 לא מסתובבים עם בניין 33 אבל לפעמים בניין 29 מסתובב עם שני הבניינים. רק חלילה לא מסתובבים עם בניין 38 או 41 אין דבר כזה.
כך הכרתי את מאיה, מקומה 1 ואת רעיה מקומה 3. שיחקנו גומי והן היו נחמדות אליי באופן מפתיע. הן היו סובלניות אליי בהרבה. השתדלו לוודא שאשמע היטב ושאבין גם אם דיברו רוסית (שדי שכחתי) ואפילו כעסו על ילדים אחרים והגנו עליי. כשהתחלתי לשיר בעת שקפצתי על גומי הן עצרו והביטו בי בהלם.
"מה?" שאלתי
"מה את עושה?" שאלה מאיה
"שרה...?"
"אז אל תעשי זאת"
"מה? למה?"
מאיה החליפה צבעים ועשתה את הפנים ה-ללכת-על-ביצים שלה (אשר היא עושה עד היום)
"המממ... את מזייפת". הבטתי ברעיה שאישרה את דבריה.
"מה? אני לא"
"כן את כן"
"אתן לא מבינות כלום בשירה. אני הופעתי מול הכיתה כל יום שישי! והם התחננו שאשיר מולם"
הטחתי בהן האשמות על קנאה וחוסר פירגון ורצתי לבכות לאמא
"אמא הן טוענות שאני מזייפת"
אמא ליטפה אותי ברוך ואמרה "כן זה נכון קיסקה שלי, את מזייפת"
כל המציאות השתנתה מול עיניי
"על מה את מדברת, אבל הייתי מופיעה מול הכיתה.... הם אהבו את זה...."
ובראשי חזרו אליי הזיכרונות של פני הילדים הצוחקים כששרתי מולם, הכאפות של הבנים שהביאו לחברם, הצחוקים, הלעג והשעשוע מהבידור השבועי.
"אבל... אבל... אמרת שאני שרה כמו אבא"
"נכון יקרתי, את שרה כמו אבא..." ואז הביטה אמא במיאוס באבא. "הכי טוב שפשוט תשלימי עם זה, השניידמנים לא יודעים לשיר".

מאיה ורעיה הפכו לחברותיי הטובות ביותר כשהייתי בת עשר ועד היום. תמיד יכולתי לסמוך עליהן שיהיו כנות איתי. בין עם מדובר בבגדים או בעבודות שלי. הן גם יגידו כל מה שהן חושבות על הגברים בחיי. והכי חשוב, במשך 20 שנות חיי הראשונות הן היו היחידות שתמכו ברצוני לעשות קולנוע בארץ ובעולם, גם אם הם חשבו שאני חיה בסרט, הן עודדו אותי.

באשדוד בעצם גיליתי את אהבתי לעולם המשחק, התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע. כל שנות התבגרותי ביליתי בפנטזיות על חיים לצד כוכבים הוליוודיים ותירגלתי הליכה על השטיח האדום, כמו כן חיברתי נאומי תודה לאוסקר ולאמי מול המראה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה להיות שחקנית. הבמה והמצלמה קרצו לי מאוד – אך כאשר המורה שלי לדרמה שם לב שיש נטייה להשתלט על כל הבמה, הסיפור, הקאסט והמיזנסצנה, הבנתי שמקומי מאחורי הקלעים. הרצון להיות אלוהים.

בחטיבת ביניים, החיים לצד קושי בשמיעה בעיירה דרומית קרתנית, גרמו לי לחיות חיים של הישרדות. כל יום היה מאבק לעבור את היום בשלום – החל מהצקות חוזרות ונשנות מצד הילדים בבית הספר, ערך עצמי נמוך מאוד כנערה בגיל ההתבגרות ויחד עם זה גם קושי לעבור את הלימודים והמבחנים במגמה עיונית מוגברת למתקדמים. תחת החינוך הנוקשה של אמי השאפתנית, לא פלא שגם אני שאפתי ליותר ובניתי לעצמי ציפיות להגיע רחוק ככל האפשר. מה שהחזיק אותי לעבור את כל הקשיים, גם בתיכון, הוא פשוט החלום שיום אחד אהיה במאית – תסריטאית . אעבור את כל מה שאצטרך לעבור על מנת להגשים את חלומי.

אמא רצתה שאבחר בהיי טק או מחשבים. משהו פרקטי. משהו שלא אצטרך מיומנות תקשורתיות. איך אוכל להיות במאית אם אני נראית כמו עוף מוזר – נחבאת אל הכלים, חסרת כל כריזמה, יכולת להגיד משפט נורמלי מהפה מבלי לגמגם, ובעיקר... לדבר בטלפון. דבר פשוט מאוד לאנשים רגילים, אך משימה בלתי אפשרית עבורי.

כאשר הכרתי את ואלי בתיכון, הכל השתנה. את ואלי הכרתי דרך חברים. הוא היה כריזמטי, סוחף, עשיר בידע וניסיון חיים. ובעיקר שאפתן עד לאין שיעור. הוא הצהיר על עצמו כעל אלוהים. ואני? אלה מן המניין. למרות שהוא היה די משוגע, בזכותו רכשתי ביטחון עצמי ואמונה שאני יכולה לעשות כל מה שאבחר ולא משנה מה יגידו אחרים. הוא לימד אותי כיצד להגיד "זין על הכל". וכך הפכתי לבעלת נוכחות, יכולת לדעת ולהגדיר מה אני רוצה ובעיקר, לעורר בעצמי את תשומת לב החברה. הוא ליווה אותי בכל השלב של סיום התיכון, הבגרויות המייאשות, הפסיכומטרי, הניסיונות החוזרות ונשנות להתקבל ללימודי קולנוע. הוא היה אהבת חיי, והוא נפרד ממני כשהתקבלתי ללימודי קולנוע. אבל עד היום אני מחזיקה בשיעור החשוב שהוא לימד אותי : "אם את עושה סרטים, אם את חייה בסרט, אז תעשי במו ידייך את הסרט של חייך".

כל שנות התיכון היו מאבק עם ההורים לגבי תחום הלימודים. מאבק עם המורים. מאבק עם הממסד. עם כולם. אבל בלתי אפשרי להוריד את אנה מהסרט שהיא חיה בו.  בשיעורים לא הקשבתי, רק כתבתי סיפורים. בעיקר סיפורי זימה רומנטיים והבנות בכיתה היו עומדות בתור כדי לקרוא את הפנטזיות העסיסיות ולהעביר את היום האפור והמשעמם.

מהנק' שעמדתי בה בתיכון והבטתי אל העתיד שלי – האפשרויות היו אינסופיות. העולם כולו חיכה לי. מעולם לא ראיתי את עצמי תקועה בעשייה הישראלית בלבד אך מאידך תמיד חלמתי לעשות שינוי במפת הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. ושינוי, כידוע, עושים מבפנים.

הצעד הראשון היה להתקבל למגמת קולנוע באוניברסיטת תל אביב. משימה שלקחה לי 3 שנים לממש. עברתי פעמיים פסיכומטרי ולא עמדתי בדרישות הסף. בינתיים למדתי שנה באומנויות רב תחומית באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עיתונות. כן, שקלתי קריירה חלופית כעיתונאית.
עם בית ספר לעיתונות לא הלך לי. לא הבנתי מה הבעיה לראיין ולכתוב כתבת פרופיל על...אלוהים?
מהר מאוד גיליתי שאני שונאת את השאיפה המתיימרת לאמת. מהי האמת בכלל? מי אתה, כבנאדם, בכלל יכול להחליט שמה שעינייך רואות היא האמת לאמיתה? אהבתי לכתוב. אהבתי לספר סיפורים של אנשים. הנטייה שלי להוסיף צבע ודרמה לכל סיפור הוסיפה לטענה שמקומי בקולנוע – אני מספרת סיפורים וזוהי המהות של חיי. לא רק סיפורים, אני חולמת חלומות גדולים, ועליי ללמוד כלים כיצד להביא אותם אל המסך. כיצד לספר סיפור מנק' מבט אישית, פילוסופית ויפה לעין.

בסופו של דבר קיבלו אותי לחוג לקולנוע דווקא בזכות תסריט ולא בגלל ציונים הממוצעים שלי.כמובן, גם השנים באקדמיה היו מאבק. המאבק מול ראש החוג שהיה אדיש לילדה הקטנה החירשת ממולדובה בת להורים ממעמד הביניים בדרום. המאבק לקפוץ ולהראות לו "הנה אני, קטנה אבל סך הכל רוצה לבוא ולספר סיפור". לא התקבלתי ליחידת העילית של מגמת הפקה היוקרתית בארץ, ובמזרח התיכון אולי. אבל לא יכולתי לתת לאדם אחד לגנוז לי את החלום אחרי כל הדרך הארוכה הזו. התעקשתי לעשות סרטים קטנים בכל מסגרת שניתנה לי. הצלחתי לגייס את תמיכתם של טובי המורות בחוג: אלה שחף מהצד של לימודי טלויזיה ומיכל בת אדם, שהייתה בזמנו המודל עבורי כבמאית ולימדה אותי את כל הבסיס לעבודה מול שחקנים.

גם שכאשר סוף סוף נכנע ראש המגמה וקיבל אותי למגמה לא תמו בזאת תלאותיי. במהלך הלימודים עשינו סרטי קייץ. לא קיבלתי אישור לעשות את הסרט. הלכתי ועשיתי בכל זאת. רק כשראו את הסרט, אישרו. ואז הגיע השלב של הסרט גמר... גם עליו לא קיבלתי אישור.

יום אחד, אחרי עישון ג'וינט ברחבת הפקולטה לאומנויות, חשבתי מחשבה מזעזעת: מה אם האקס שלי, ואלי, יתחתן עם מישהי אחרת? את מדמיינת את עצמך בחתונה שלו?! ואז קיבלתי הארה "מה אם אעשה סרט על חתונה של האקס, מאה שחקנים וניצבים, והכל באולפן טלויזיה אחד?" – הפקה שכמובן, כסטודנטית, לא אפשרית בכלל מבחינת המשאבים העצומים שנדרשו לזה. אמרו לי "תקומי ממחר בבוקר, יעבור לך. קחי שאכטה".

מיותר לציין שלא קיבלתי אישור ותמיכה לביים את "הרי את מחודשת לי" פיילוט לדרמה קומית בת 50 דק שמבוססת בחלקה על חיי. על חבריי מבניין 31 באשדוד, הכללה את מאיה ורעיה וכמובן על זיכרונותיי מהאקס תחת הקונספט של – מה היה לו אהבת חיי היה מתחתן עם מישהי אחרת?

כשכתבתי תקציר והצגתי בכיתה מול המורה אלה שחף, ציפיתי שתגנה אותי על הטירוף שלי. שתנזוף בי כמו האחרים "איך את תממני את כל ההפקה של החתונה?" וחשבתי שעם הנזיפה, ארד מהרעיון ואמשיך הלאה בחיפוש אחרי רעיון לסרט גמר על דרמה משפחתית, או חייל בלבנון, או ערבי במחסום או ניצול שואה. רצוי פשוט וקל הפקתית, כזה שניתן לצלם בבית עם שני שחקנים וזהו
.
אך להפתעתי שמעתי "יאללה, לכי על זה"
"מה?"
אלה שחף הביטה בי במבט הנחוש והמפחיד שלה "מה את מחכה? לכי ותכתבי".
מה באמת? אני הולכת לעשות את זה?

ובאותו הרגע החל הרומן המקצועי שלי עם רוי קריספל. רוי השתדך אליי כבמאי של הסרט כאשר אני המפיקה היוצרת של הפיילוט. הקאסט נבחר על ידי תוך זמן קצר. וכל זה במקביל לחוסר התמיכה התקציבית מצד האוניברסיטה (למרות שתרמה מבחינת ציוד) ומכל הקרנות בארץ. היום הראשון לצילום החל באולפן טלויזיה באוניברסיטה, חופה שהורכבה מקוליסות ובד שיפון שקנינו אני ורוי בשוק הכרמל. צוות וקאסט של "רק" 70 איש. כך בעצם נכנסתי להפקה האדירה הזו לראשונה בחיי. חודשים של התאבדות על המשימה להרים הפקה קשה, ובעיקר מבלי שום כסף. נאלצתי לשבור את קופת החסכונות שלי לניו יורק, שהיתה מאז ומעולם החלום הכי גדול שלי, על מנת לממן את השכרת שמלת כלה מהסרט "הכלה הסורית" ודברים אחרים.

ההפקה נמשכה קרוב ל3 שנים. 3 שנים במהלכה עברנו הרבה. הבמאי שהתחתן, השחקנית שנכנסה להריון, קאסט שהחליף תסרוקות כל הזמן (כשהעלילה קורית ביום אחד). אני גירדתי כל כסף שאפשר, כולל הלוואות, מההורים ונדבות מחברים וכמובן עבדתי כמו חמור בעבודות בזויות. אני לא יודעת למה נכנסתי מההתחלה למערבולת הזו, אבל לא הייתי מחליפה בשום אופן את התענוג של לראות את השחקנים שאני בחרתי נכנסים לדמויות הדמיוניות שהופרו בראשי. רוקמות להן בשר ודם. ויותר מכך, חיי שלי, הזיכרונות שלי והעיוותים שעשיתי מהם לטובת הסרט – הוצגו על המסך הגדול כאשר עשרות אם לא מאות אנשים משתפים איתי את הסיפור שלי. צופים, מתרגשים וצוחקים. והכי חשוב – מקבלים השראה מהסרט, מקבלים תובנות ומגבשים החלטות חשובות בחייהם שלהם. כל זה, היה פשוט שווה את כל התלאות שעברתי עד כה. זהו למעשה, רבותיי, תמצית האושר עבורי.

רק אחרי הפרמיירה החליטה האוניברסיטה לתת מענק מקרן ע''ש חנה האבס. זה כיסה לי 2 משמרות עריכה.

שנתיים עברו מאז הפרמיירה של הסרט הזה ואני במקום של להיאבק על היצירה שלי במדינת ישראל. להיאבק על הפרנסה והיכולת לשלם על דירה בתל אביב. כולם יודעים כמה קשה למצוא עבודה בתחום, אך להשיג עבודה לכבדת שמיעה על אחת כמה וכמה קשה. אני עדיין מוצאת את עצמי נאבקת על הפיכת הפיילוט הזה לסדרה באחת מערוצי הטלויזיה. מקדישה כל רגע פנוי לטובת כתיבה שני סרטים באורך מלא. בזכות היותי מפיקה בפיילוט, התגלגלתי להיות מפיקת פוסט בפריים טיים. בין היתר הפקתי את הפוסט של סופר נני, דיוקן, ילדי הגירושין, ישר ללב, הניצחון של מוטי (מ"לרדת בגדול") ולעיתים אף ליהקתי ועשיתי סקאוטינג.

"הרי את מחודשת לי" זיכה אותי במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי בניו יורק ולמעשה הביא אותי להגשים את חלום התפוח הגדול, כפיצוי של היקום על כך שנאלצתי להוציא חסכונות על הסרט. אין ספק שהיותי במעמד זה נתן לי טפיחה על השכם והביא לי כוחות ואמונה זעירה שיש תכלית למפעלי.

אני ממשיכה לשתף פעולה עם רוי. בינתיים ליהקתי את סרטיו והפקתי את סרטו "אורח" אשר הוקרן בפסטיבל חיפה, בפסטיבל סירקיוז בניו יורק, פרש פילמס בצ'כיה וגרנד אוף בפולין. והזרוע עוד נטויה. ויחד עם זאת, ממשיכים לקבל סירובים ודחיות מהזכיינים על הפורמטים שאנו מגישים. לעיתים אני מרגישה שוב חוסר אונים אל מול הממסד הקטן הזה, כמו אל מול ראש המגמה מהאוניברסיטה. אני מבינה שהמאבק לא נגמר לעולם וזה תמיד יהיה מלחמת הישרדות. אבל לפחות אני לא לבד. כולנו כאן נאבקים. למזלי, הכרתי קבוצה של אנשים שבעיניי הם הכי מוכשרים בארץ: החל מעוז גוטמן, עורך וידיאו שערך לנו את "אורח", רם שני הצלם שלנו וקבוצה של שחקנים מדהימים שהתמזל מזלי ללהק ולעבוד עמם – כולם נאבקים על הפרנסה ועושים פשרות כואבות כדי ליצור.

העניין הוא, שאולי אני "הילדה החירשת הקטנה ממולדובה, מהורים ממעמד הביניים מהדרום" והסיכוי לקבל תקציב לסרט או לקבל סדרה באחת הזכייניות הוא קטן, אבל אני לא מוותרת. לפעמים קשה לי מדי להחזיק על גבי את כל המשא הכבד הזה לבד. אני עדיין בתחילת דרכי ובעלת תשוקה עזה ליצור, להגשים את הפוטנציאל שלי, לצאת מגבולות המדינה הקטנה הזו ולהמשיך ללמוד מגדולי היוצרים מחוץ לארץ: הן בברלין, אמריקה, רוסיה וכן הלאה.
.
אני רוצה זה להביא לעולם את הסיפור שלי. להביא לאנשים כוח. ואנחנו במדינה שנוטה יותר ויותר לדיכאון, מדינה שזקוקה לכוח ומשב תקווה ממש כמוני. אבל לשם כך, אצטרך את הכוח מימכם.

מקווה שעוד תשמעו עליי
אנה שנידמן

תוגה פוסט סירנית

נפלה עליי תוגה פוסט סירנית.

כבר יומיים אני מוצאת את עצמי בדיכאון, כאילו ערפל שחור חילחל מתחת למיטה ותפס אותי לא מוכנה. תמיד נאמר עליי לתפוס את העשן ולדעת לזהותו, להסיר את החול מהעיניים ולקרוא לעשן בשמו. אם צריך, לשלוח אותו למעבדה ולזהות את מרכיביו תחת המיקרוסקופ. לאחר שכבר זיהית אותו, לתייק אותו ולסגור אותו במגירה, יחד עם אלפי תיקים אחרים.



אז מה קורה לי עכשיו? איך לזהות את התוגה שנפלה עליי?

לפני כמה זמן הכרתי בחור. הכימיה הייתה כה מיידית ומדהימה שעלו הציפיות לעתיד. הלב כל כך רצה אהבה חדשה, היסחפות, שיר חדש והחוויה הטוטאלית של הרגשות והציפיות. ואז באה הפגישה ובפנייך התחיל השיר. פגשתי סירנה ממין זכר, מדהים ביופיו, עיניים הכי אפלות ומסתוריות שיש ושירתו משתקת אותך ונותן לך אפשרות לתת לו להמטיר את שירתו כשאת נותרת פאסיבית.

כמאזינה פאסיבית הסירנה לא תראה אותך כחלק ממנו, הוא לא יקח אותך עמו אל הים לא משנה כמה יחבב אותך.



מילותיי כאן נכתבים בהשראת הספר "הולדת הטרגדיה וכוחה של המוסיקה" של ניטשה. אני מוצאת את מילותיו כמדויקות עד כאב לזמן הזה, באופן אלגורי. הוא עוזר לי לזהות את מקור התוגה שנפלה עליי זה עתה.

הלילה שביליתי עמו היה כשיר. העולם האמיתי הוא מוזיקה. מוזיקה היא הכביר. כשאתה שומע אותה, אתה שייך להוויה. כך חווה אותה ניטשה. היא הייתה בשבילו הכל. אולם היא נגמרת, ולפיכך ניצב האדם בפני בעיה, כיצד יוכל להמשיך לחיות לאחר שהמוזיקה מגיעה לקצה.



יש לי בעיה. אינני מכירה בהווה. כולם אומרים לתפוס את הרגע ולחיות את העכשיו אך המילים קלות לביטוי והמעשה קשה. אילו אנסה כרגע לתפוס את הרגע איוותר בפני השיעמום, בפני המציאות הדלה והריקנית ומול העיניים יתייצבו צבע הטפט, מספר המלבנים שעל הריצפה, ריח המזג האוויר החם וטיפות הגשם שנופלות על הפנים. השפעה חושית דלילה ומוחך קיים רק בעבר או בעתיד. במוח מהדהד המנגינה של השיר האחרון שהקשבת, או השיר שאתה עתיד לחוות. זיכרונות וציפיות הם אשר מהוות את כל מי שהנך. יש חיים אחרי המוזיקה, אבל האם אפשר לשאתם? עד שאתה מתאושש מהשיר, יבואו הציפיות ושיר חדש שנמשך רגעים כל כך זעומים אל מול העולם האינסופי של המציאות הריקה. המוזיקה מאפשרת רגעים של התעלות אמיתית.

מה שאני כותבת עכשיו, היא כמו שניטשה ניסה להשיג בעת שכתב את הפילוסופיה שלו אשר נבעה מהתוגה הפוסט סירנית. כך גם אני שמעתי את שירת הסירנה והוא נותר אינו אלא רוח רפאים. אני מבקשת לגאול למצער את רוחה של המוזיקה במילים, הד של פרדה, בשעה שהיא מכשירה את הנפש לקראת חזרה אפשרית של המוסיקה, כדי שקשת החיים לא תישבר.

הלילה שעברתי עמו היה כפי שכתב "כל נימי נפשי, כל עצב מפרכס בקרבי. זמן רב לא ידעתי תחושה כזו של היפעמות" (ניטשה). אותו הלילה איפשר באופן נדיר לחוות את הרגע בצורת ההוויה. נטולת מחשבות ונותנת לו להמטיר עליי את עצמו: במבטו, בסיפוריו, במגעו אך בקצבו האישי שלו. לכן את פאסיבית. הוא מסרב לקחת אותך אל הים באי מתן נשיקה ומכריח אותך לעמוד על הספינה היבשה ולהיוותר מאזינה בלבד, נפעמת לחלוטין מהמלודיה הוואגנריאנית האינסופית הטווה את עצמה הלאה והלאה כמו אילתור כאילו התחיל זה מכבר, ואף שהוא נפסק, בכל זאת טרם הסתיים. "המלודיה האינסופית - אתה מאבד את החוף, מפקיר את עצמך בידי הגלים". הגל, המתנפץ אל החול בלי הפסק, הנושא אותך וסוחף אותך עמו, אולי אף גורר אותך מטה ומטביע אותך - הוא בשביל ניטשה גם דימוי של יסוד העולם.

כשעבר אותו הלילה הזה, הייתי עדיין נסערת ממנו ומרוגשת. ההד של השיר שנגמר הולך ומתעמעם. ההיפעמות נותרת עד הרגע שבו גיליתי שבראש הסירנה, יש שיר משלו ואינני נכללת בו. העולם הרגיל שהיה עד עתה מרוחק, שוב חוזר אל ההכרה ומעורר תחושה של תיעוב. אחוז האקסטזה שהתפכח נכנס עתה להלך נפש השולל את הרצון, כמו שלי קורה זה עתה.

תודה לאל על האומנות, הכתיבה שלי. אולי יש אובר פאתוס. אך האמנות ברגעיה המוצלחים, תמיד מעניקה שלמות, שלמות אוניברסלית המאפשרת לשאת את עוצמת היופי. אני מסרבת להיות המונית ופשוטה יתר על המידה ולהודות שהתאהבתי. אינני מאמינה בהתאהבות כי היא אינה קיימת. התאהבות היא מילה לפשוטי העם שאין בידם את כוח האומנות ואין בידם היכולת להפוך מחשבה והיפעמות לפאתוס. הטראגדיה שלי ושל פשוטי העולם היא שהשירים באים לפרקים בשעה שהאדם מחפש את רגעי העונג לתמיד. אני חיית העבר והעתיד שרק לעיתים רחוק ההווה מספק אותי. זהו משחק, לחפש אחרי רגעי העונג החמקמקים הללו, השירים. המשחק כרוך בסיכונים. אני ניצבת בפני קשירת העיניים, הידיים והרגליים למיטה רק כדי לחוות את העונג של הפחד והבלתי נודע ובראשי ניסיון למדוד את החושים במילים, חושבת כיצד להפוך רגע זה לפאתוס. רגע חמקמק זה יהפוך זה עתה לנצחי בעזרת כתיבת מילים אלו. השיעמום שזה עתה נזרקתי לתוכו בחוסר רצון הוא התהום הפעורה של ההוויה והוא מחריד וכואב. הכתיבה מעניקה לי מפלט, ונותן לי את הגירוי העצמי. זה כבר לא הירואי, העשייה בחיים מאבדת מטעמה וקורסת לתוך עצמה כחור שחור. גם נוף הרפאים מגלה את עצמו כמו תחושה אמיתית של הפרקטי. כתיבתי מעניקה הגנה במקצת בפני שקיעה בתשישות הניהיליסטית.



האומנות עוזרת לחיות, מכיוון שבלעדיה אין החיים יודעים לעזור לעצמם לנוכח ההסתערות של תחושת חוסר התוחלת.



כתבתי. תייגתי את זה כתוגה פוסט סירנית. ועם סימון ה"שליחה" אני סוגרת בזאת את המגירה.

אהבה ומלחמה - מחשבות על הטנטרה

כולם מדברים על "לעשות אהבה" ומבקשים להבחינו מ"זיון". ההבחנה הפשוטה הזו מובחנת על ידי כך שב"לעשות אהבה" מעורבת בזה סוג של אינטימיות, עדינות, רגש, רוך וחיבור בין 2 נשמות כמו שני נחשים מזהב שעולים ממרבצם בעקבות נגינת החליל ומתחילים להתפתל זה עם זה.
בעוד שזיון – להכניס את הזין להוציא ולהכניס עד השפיכה.

האמנם כך הסקס מובדל בצורה כזו?

חזרתי מסדנת טנטרה שדיברה כל הזמן על "לעשות אהבה כדי להתחבר אל הטבע שלנו, אל הטבע האוניברסלי, לרוחניות שלנו ובעצם לשלמות עם עצמנו".

מהי הגדרת הטנטרה? הטנטרה היא בעצם מכלול של הכל. היא גורסת שהכל קשור להכל. והכל מתחיל בעצם בפנימיות שלנו ובעיקר המיניות.

מעשה אהבה הזה תואר כסוג של הקשבה, לקחת את הקצב לאט, להיות כל הזמן מודעים זה לזה ולהביט זה בזה בעיניים. וחולפות בראשי תמונות של סקס אלים, אגרסיבי, שכולל כמה שריטות, צעקות ונשיכות. לפעמים איזה ספאנקי או סטירה פה ושם ואולי איזה חניקה טובה בעת האורגזמה.
מה, אי אפשר לעשות דבר כזה כדי להתחבר לטבע?

פסיכולוגיה בסיסית גורסת שבאדם קיים יצר הבנייה והאהבה אך בו בעת קיים בו יצר ההרס (הטנטוס).
בעיניי המין הוא החיבור לצד הכי בסיסי של האדם ברמה הבסיסית והיצרית ביותר, הן של הפרטנר והן של עצמנו. רק במין אנחנו יכולים להיות הכי עצמנו וכך, באופן פרדוקסלי, אנו עשויים להכיר את הפרטנר שלנו ברמה שאפילו אמו לעולם לא תזכה להכיר. לא אחת קורה שקיים פער בין התנהגותנו המינית בחדרי החדרים לבין התדמית שאנו משדרים לציבור על טהרת "דחיית הסיפוקים".

אך האדם הוא לא רק יצור שוחר אהבה ושלום. באדם יש גם אגרסיות. יש בו יצר להרוס משהו, יש בו יצר להרוג, יש בו יצר להוציא עצבים ויש לו גם מתחים. זה חלק מי שאנחנו לא פחות מהרצון לחבק ולקבל אהבה. וזה חייב לבוא לידי ביטוי במיניות שלנו, או בכל צורה אחרת (כמו אומנות).

לכן לפי דעתי המין הוא למעשה להתחבר למי שאתה – לעשות אהבה ומלחמה.
זה בדיוק המקום שזוגות יכולים לתעל את המתח התמידי בין המין הגברי והנשי משחר האנושות. בדיוק המקום לתעל את הכעס השורר בין בני הזוג.
כשזוג אוהב, הוא שונא זה את זה. זוגות לא רק חולקים דברים, הם גם מנהלים מאבק. סוג של תחרות סמויה, ואיפה אנחנו נממש זאת? במיטה.
האדם מטבעו נושא בחובו ספקטרום רחב של יצרים שאין הוא יכול להביא לידי ביטוי בחברה אם לא במיטה – הדחף לשליטה, הדחף לכבוש, הדחף לכפות, לאזוק וכן הלאה. במין יש לנו אופציה לשחק את הכל. גם אם זה בכאילו.
זה בדיוק ההתחברות שלנו לטבע כי הטבע כולו מורכב מיצירה, חידוש והפרייה אך גם מגיע המוות וההרס. זה לא טוב ורע. זה תהליך ההתפתחות הטבעית המחזורית של הטבע – מוות ולידה. מאפר באת ולעפר תשוב. גם ההסטוריה שלנו מורכבת מהרס של חברה ישנה לטובת חברה חדשה. זה הדרך של האנושות להתפתח. כך גם המלחמה, היא הקטליזטור הידוע והגדול ביותר של האנושות (ואחריה המחלות). המוות והלידה מהוות את האיזון שבקיום האנושי. הבנייה וההרס מהוות את ההתפתחות של כל יסוד בחברה שלנו. והדחף לאהוב ולהרוס מהווה את התשתית של נפש האדם.
וזה מה שטנטרה ביקשה להגדיר – הכל קשור להכל. הכל הוא מכלול. אהבה משתלבת עם המלחמה. אך לצערי היא מתעלמת מהנדבך הזה מתוך רצונה להיראות "שוחרת שלום".

אין רע בלהוציא אגרסיות במין כל עוד זה רק חלק מהמניפה של המין.

לכן אני אומרת – תעשו אהבה ומלחמה!

אל תביטי לאחור

עמדתי במנהרה חשוכה כשראיתי אותו. דמותו הייתה די חשוכה בהתחלה בגלל שטף האור שמחוץ למנהרה, אך נוכחותו הייתה כאריזמטית עד שיתוק. הוא הגיח מהחוץ המואר ונכנס באקראיות למנהרה. כשראיתי אותו הבחנתי בקעקועים רבים על עורו השרירי השזוף והחלק. ראשו היה מגולח לגמרי. יוגב (כך קראתי לזר המסתורי הזה) הבחין בי אך ורק משום שלא הסרתי את עיניי ממנו. כנראה שהמבט שלי הפך לבהייה של ממש כי בדרך כלל אני מסיטה את מבטי בביישנות ומסמיקה. יוגב חייך אליי (איי איזה גומות) וחשף שיניים לבנות עם ניבים עדינים של בייבי-ערפד. החיוך הזה הפציר בי לחייך אליו בחזרה - הצעד הנועז ביותר שכנראה עשיתי עד כה עם זר מוחלט.

רציתי להמשיך את הרגע הזה שהוא חולף על פניי למצב של הילוך איטי מאוד. זעקתי כל כך בדממה שיקרה נס, שלא יחלוף סתם. השנייה שבה דרכינו הצטלבו היתה מספיק חזקה כדי שיוגב יקרא את מה שבראשי. ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת הושיט יוגב את אצבעו אליי בחיוך מתוק ובטוח. אחזתי באצבעו הגדולה כמו תינוקת וצעדנו יחדיו אל האור שממנו הוא יצא.

עמדנו על שפת המדרכה במעבר החצייה. מעבר לכביש יש בית מלון. אני כבר רואה כיצד יראה הלילה המדהים ביותר בחיים שלי. אני כבר רואה במבטו איך הוא יצמיד אותי לקיר, ירים אותי על השולחן ויטעם על גופי את כל מטעמי הפירות.

-"לא משנה מה, רק אל תסתכלי לאחור" אמר יוגב בעת שחצינו את הכביש. השומר הבריטי פתח את הדלת ויוגב נכנס. בטרם נכנסתי אחריו הייתי חייבת לראות מה הותרתי מאחוריי. כיצד נראה העולם שמביט עליי עם יוגב. האם יש מישהו שמבחין בי עם האיש המדהים הזה? ובעיקר.... האם העולם נראה שונה לאחר שפגשתי את יוגב. ומדוע ביקש שלא אביט מאחור....

סובבתי את ראשי לאחור, מבלי לסובב את גופי בתקווה לעבור חצי חוק. אך מה שראו עיניי היה כלום. אין עולם, אין כביש ומכוניות רק נייר לבן ושירבוטי עיפרון שנמחקו במחק. מיהרתי ככל שיכולתי לסובב את ראשי חזרה על הכרית. לא בית מלון, לא שומר בריטי ולא יוגב.

רק תקרה.

לאנה של פעם



תראי אותך עם המבט השליו בעיניים
התחושה הנדירה, שאת אפילו לא רואה בחיוכך למצלמה, של השלמות העצמית
כאילו אין ספק בעולם כי את האלה היחידה אלי אדמות.
פנייך כה רגועות, שאין שום דבר היעיב על יופייך
הפנים המונחות לך על הכתף
שרק מאחורי גבך תחושי אפילו את חיוכו הקורן.
את לא מתארת לך בכלל,
שכאשר הוא הלך, עם החיוך איתו,
את כבר לא תטי את ראשך כמו ונוס של בוטיצ`לי
ואלוהותך תחפש אישור באדמה בין קנטאורים, שדונים בלונדינים
או מאחזי עיניים היוצרים הלוזיות למחייתם
הם המחפשים ניצוץ זהב מזדמן.
את עתידה ללבוש חיוך מטורף, צחוק רועם, טון תקיף ושער בוער כאש אך עינייך
יאירו כשני פנסי רחוב ברובע עתיק.
הסומק על לחייך יאלץ להתחלף בסומק "גרלן" משזף מנצנץ וראשך יזקוף בכורח מעל המים
הענווה ההיא שהפכה לחרדת בן אנוש תטרטר אותך מדי שחר בשנתך
וככה תדעי, אלה אבודה, כשמקצצים את כנפייך
אלוהותך וגם שלו הולכים לאיבוד
כי האיחוד המושלם בלעדיו את רק יצור נודד שעד קץ הימים יחפש אישורים...


העתיד נראה רע דארלינג
אך תזכרי לך,
כי גם כאשר היצורים הגשמיים אינם מכירים בהיסטוריה של נשמתך
אני אזכור תמיד
ולעולם לא אבגוד באמונך, יהיה אשר יהיה
תמיד אגיד כי את עפה ברוח לאן שתישא אותך
אך לעולם לא תתביישי להשתמש במפרשים כנגד כיוון הרוח


באהבה,
אנה של עכשיו